אתמול הבינו תושבי עמונה שזה נגמר. הפעם באמת. אין יותר את מי להאשים. זה כבר לא בג"ץ. גם לא היועץ משפטי לממשלה מנדלבליט שלפרקים היו מי שניסו להציג אותו לכל הפחות כמחליפה העתידי של חגית עופרן בשלום עכשיו. גם לא ראש הממשלה נתניהו, ואפילו לא יו"ר הבית היהודי. כולם התכנסו לשורה התחתונה שהייתה ברורה לכולם לכל אורך הדרך, רק לא לעיני המצלמות. עמונה תפונה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
הקמפיין של עמונה הוא הצלחה מסחררת. אביחי בוארון, תושב עמונה ומתמודד לשעבר (ואולי גם בעתיד) בפריימריז לבית היהודי, רשם הצלחה אישית והסברתית חסרת תקדים. אם מנדלבליט יאשר את ההבנות של בנט ונתניהו, יש כאן הישג לא מבוטל בכלל להתיישבות, וגם לתושבי עמונה עצמם.
בעניין הזה חשוב לציין שלושה שותפים שהיו לו למהלך, אבי לרנר, בעלה של פרח לרנר, שהייתה יד ימינו של נתניהו, וכן עופר ענבר ואורן אלימלך. הקו שהובילו השלושה היה פשוט למדי, פתיחה בתחרות עקיפות מימין בתוך הקואליציה. למקצה האחרון והמאוד לא חביב שמרו את שני היריבים המרים, נתניהו ושנוא נפשו הטוען לכתר הנהגת הימין.
בבית היהודי, וגם בליכוד ידעו היטב את מה שליברמן אמר בקול ברור לפני חודשים: אין עוד שפנים בכובע. אבל הם אולצו לשחק משחק פוליטי מביך, עם חוק שראש הממשלה נגרר אליו בבושת פנים. במידה רבה הניתוח הצליח. החולה לא מת. אבל הוא רק ייאלץ עכשיו לעבור דירה לקרקע סמוכה.
ביום שאחרי נושבות הרוחות בעמונה בעוצמה רבה לכיוונים מנוגדים לחלוטין. האם להניף את תמונת הניצחון ולסיים את הסאגה הזו כמנצחים כואבים? האם להצטייר כמי ששילמו בביתם עבור בתים רבים שייתכן וייוותרו על כנם הודות למאבקם? או שאולי עליהם להמשיך: לחזור לאותם מראות של שוטרים מול ילדים לצד קומץ קיצוניים שרק מחפשים סיבה להבעיר את השטח ולהתעמת עם כוחות הביטחון.
מרבית אנשי עמונה הם אנשים רציונליים, שומרי חוק. אנשים שנאלצים להיפרד מביתם. וזה כואב. תהא הסיבה אשר תהא. עכשיו הם יצטרכו להחליט, האם לעזוב כמנצחים, כמי שהובילו ממשלת ימין הכי ימינה שאפשר. להתפנות בשקט, בכאב מאופק. או להישאר על הגבעה, לבד, עם אלפי לובשי מדים, ללא פוליטיקאים שיעמדו לצידם, עם מעט מאוד אמפטיה ציבורית. הבחירה בידיים שלהם.