השבוע שמעתי חברה מספרת על הטרדה מינית שעברה מצד אדם מוכר. במה שראיתי כאקט של חברות ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא לוקחת בחשבון שדבריה יתגלגלו לאותו אדם מוכר ובכלל יסתובבו בברנז'ה. "ברור!" היא ענתה. "הוא זה שצריך להתבייש, לא אני!!!" חבל שיש כל כך מעט נשים שחשות כך בנוגע להטרדה מינית, אבל כל עוד זה המצב המשטרה חייבת לעשות חשבון נפש.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כשהתפוצצה פרשת מגל, נדהמתי מכך ששתי נשים הסכימו לחשוף את שאירע להם בפייסבוק, אבל סירבו בכל תוקף לגשת למשטרה. תמיד הנחתי שהחשש מהפנייה למשטרה נובע מהפחד להיחשף, והתיאוריה קרסה לנגד עיני. דבר דומה אירע עכשיו בפרשת סילבן שלום, כששבע נשים בחרו לפנות לעיתונאים אבל סירבו לפנות למשטרה.
השבוע, כשקמתי בבוקר וקראתי בעיתון הארץ מה עשה לכאורה השר שלום לאישה שעבדה איתו, סוף סוף הבנתי את מה שהן ניסו להסביר לי. הגרסא שפורסמה בפרטי פרטים, היישר מחדר החקירות, היתה בבחינת מעשה נוסף שבוצע באישה הזו בניגוד לרצונה לאחר שהפקידה בידי השוטרים את החוויות הכי אישיות ומשפילות שלה. לעיתונאי אפשר לפחות לספר את הדברים בקווים כלליים ולסכם מה יוצא החוצה, אם בכלל. אישה אחרת הסבירה לי שלא התלוננה כי היא לא רוצה שאפילו אימא שלה תדע מה בדיוק עשו לה, ואין לה ספק שאם היא תתלונן היא תגלה הכול דרך העיתון.
אבל ההדלפות מהמשטרה הן רק סיבה אחת שבגללה נשים נרתעות. ההליך הפלילי מחייב גיוס עדויות, דבר לא פשוט כשמדובר באירוע שקרה בין שני אנשים ולרוב השתיקה יפה לו. וגם אם צולחים את המשוכה הזו צריכים להתייצב בבית המשפט מול עורכי דין מנוסים שיעשו הכול כדי להוקיע את אמינותך. גם כאן כמובן, למרות הדלתיים הסגורות, הכול מודלף וחשוף בפני כל. מה הפלא שרק 15% מהנשים שפנו בשנה שעברה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחרו לפנות גם למשטרה ולהתחיל במסלול הזה.
כשזה המצב לא מפתיע שהנשים האלה מסתובבות עם בטן מלאה על המשטרה, הפרקליטות, השופטים וגם על החברה בכללותה, שעדיין שופטת אותן ותוהה איך לא סטרו לאותו בכיר בו במקום. אני עדיין מחכה ליום שבו הן לא יצטרכו להתבייש ולפחד, אבל עד שזה יקרה צריך לכבד את זה שהסיפור שלהן שייך רק להן, וכמו הגוף שלהן, איש לא רשאי להגיד להן מה לעשות איתו.