זה היה ערב קריר בחצר בית ראש הממשלה בירושלים: התאריך היה מוצאי יום העצמאות השישים למדינה, וחמש דקות קודם לכן החגיגות באו אל קיצן המביך כשבקול רעש אדיר התפוצצה פרשת טלנסקי. אולמרט, שזה עתה התחייב שמעולם לא לקח שוחד, הפנה את גבו לשאלות העיתונאים והתרחק בלי להשיב. שבע שנים וחצי אחר כך, הפעם במסדרונות בית המשפט העליון, חזר אולמרט על המנטרה ההיא: מעולם לא לקחתי שוחד.
בין שתי ההצהרות הנחרצות התרחשו שש הרשעות שונות של ראש הממשלה לשעבר, ששולחות אותו במצטבר ל-26 חודשים מאחורי סורג ובריח. גם הבוקר, אחרי אלף עמודים עצובים של בית המשפט העליון, המשיך אולמרט לנהל מלחמה שהסתיימה כבר מזמן.
עורכי דינו חגגו ניצחון, הוא אמר שאבן נגולה מעל ליבו ומקורביו עלו על קו הטלפון והאשימו את השופט דוד רוזן מהערכאה הקודמת במילים "חוצפן" ו"שטחי". למי קראת בוגד, הם זעמו בזמנו על רוזן, אבל הבוקר גם בית המשפט העליון השתמש בשורש הזה. הציבור חש כילד יתום שנבגד בידי מנהיגיו, כתב השופט הנדל.
אולמרט הוא אדם חכם, אפילו מבריק - לא ברור בשם מה הוא ממשיך לנהל קרבות שהוכרעו כבר מזמן. בתודעה הישראלית אולמרט כבר לא ייזכר כמנהל מצויין כפי שטפטפו מקורביו לכלי התקשורת, גם לא בשל "המשא ומתן האמיץ" שניהל מול אבו מאזן והסתיים כמובן במבוי סתום. הוא ייזכר כריצ'רד ניקסון שלנו, בתוספת עונש מאסר: מנהיג מדינה מושחת, שאופיו והתנהלותו גרמו למדינה נזקים כבדים, וכמובן גם לעצמו.
מי שרדף בצע ורדף את חוקריו, שמינה גנב לשר האוצר ומילא את בירתנו בשחיתות, שלפחות במקרה של הולילנד זעקה 22 קומות לשמיים.
לאזרח הישראלי אין שום אינטרס לראות את אולמרט יושב שש שנים בכלא: שנה וחצי, או אפילו שנה אחת של מאסר, היא עונש כבד דיו לכל אזרח - בוודאי מי שהתארח עד לאחרונה בחדר הסגלגל בבית הלבן ובלשכת קנצלרית גרמניה. אין זורקים אבן אחר הנופל; אבל המסר החשוב הוא שכולם שווים, וסופם של המושחתים לבוא על עונשם. את המסר הזה העבירו גם הבוקר, בניגוד לספינים ולחגיגות הניצחון המדומות, חמשת שופטי בית המשפט העליון.