ההפגנות באירן ממשיכות, אך האזרחים לא מעוניינים בהפלת המשטר: גל המחאות המתקיים באירן בחודש האחרון דומה במידת מה להתקוממות שפרצה לפני כחצי שנה, אך גם שונה ממנה בהיבטים מסויימים. ד"ר אורי גולדברג מסביר כי הדמיון נובע מכך שהזרז העיקרי להתגבשות המחאה הוא כעס ואכזבה מהמצב הכלכלי ברפובליקה האיסלאמית - בדגש על יוקר המחיה. כלומר, שתי המחאות פרצו על רקע נסיבות ספציפיות ומקומיות.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
עם זאת הוא מוסיף כי הגל הנוכחי שונה מאחר שהתרחש אירוע מכונן שהצית את כעס האזרחים: מוות מהרעלה של 65 כפריים במחוז חוזסטאן. בכך שונה באופן ניכר מחאה זו מקודמתה שהחלה ביוזמת התנועה הירוקה. אז, עשתה התנועה מעשה שלא נעשה קודם לכן ברפובליקה ומחתה בעקבות טענות לזיוף תוצאות הבחירות לנשיאות.
"היו מי שניסו לטעון כי קיים קשר הדוק בין הגל הנוכחי לבין ההחלטה על הטלת סנקציות אמריקניות על אירן, אך נדמה שלא כך הם פני הדברים. אמנם הסנקציות משפיעות בכך שהן מחריפות את המצב הכלכלי, ותהליך זה אכן עשוי להוציא אנשים לרחובות", ציין ד"ר גולדברג, מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה. "אלא שלא נראה שיש כאן מהלך אמריקני מכוון או ניסיון של גורמי אופוזיציה מאורגנים לרכוב על גלי הסנקציות על מנת להפיל את המשטר. בפועל, אין באמת אופוזיציה מאורגנת".
ביחס לאופי המפגינים מסביר גולדברג: "גם בין המפגינים אין מכנה משותף כלל - ובוודאי שלא מובהק. מדובר בעיקר באנשים מוחלשים ממעמדות סוציואקונומיים נמוכים. זוהי נקודה חשובה, מאחר שבאירן היו ארבע מהפכות עממיות ב-120 השנים האחרונות והן הצליחו אך ורק כאשר היתה קואליציה שחרגה מאינטרסים מגזריים וידעה להתעלות לעבר האינטרס הציבורי הרחב, ולמרבה הצער אין גורם כזה באירן היום".
גולדברג צופה כי המחאות עתידות להתפזר ללא הישגים: "אירנים נוטים להתאחד מול איומים חיצוניים (טראמפ, למשל) ולא להתפצל. מרבית האירנים לא רואים שקיימת אלטרנטיבה כלשהי למשטר. הם לא מתים עליו, אבל גם חושבים שהוא שלהם וכי הוא עדיף על פני התערבויות חיצוניות שונות, וחשוב לזכור זאת".
"קשה לחשוב על אפשרות כלשהי שניתן יהיה ליישם על מנת לגרום או להאיץ את נפילת המשטר, כי זה רק יאחד את האיראנים עוד יותר נגד ניסיונות התערבות חיצוניים. המשטר, בניגוד למה שחושבים בישראל, הוא יצור אורגני. הוא לא רק דיקטטורה שנכפתה. הוא מחזיק מעמד כי הוא מרושת היטב בחברה האיראנית וגם כי הוא יודע לענות על צרכים רבים של אירנים ממגוון מעמדות".
עוד ציין גולדברג כי ברפובליקה האיסלאמית יש מסורת ענפה של מחאות ומהפכות עממיות, כך שאין קשר ישיר בין אדיקותו של המשטר לאופי המחאות שאנו רואים בזמן האחרון. "משנת 1892 היו ארבע כאלו, ותמיד הן היו מהפכות של קואליציות שמתגבשות כאשר לקבוצות שונות יש אינטרס בשינוי, ושוב, כרגע אין כאלו", הוא מזכיר. "השאיפה להפלת המשטר איננה בגדר 'אופטימיות' וכלל לא נכנסת לקטגוריות הללו. האובססיה הישראלית עם חוסר הלגיטימיות של המשטר באירן אומרת בעיקר דברים על הנוירוזות שלנו - לא עליהם".
ד"ר אורי גולדברג הוא מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה וחבר בפורום לחשיבה אזורית