התחבורה הציבורית בישראל היא נושא כאוב ומורכב לאנשים שתלויים בה. בין אם אוטובוס מלא חלף על פניכם או שהתייבשתם בתחנה בחום ובלי צל - כל אחד, גם אם לא משתמש ״כבד״ בתחבורה הציבורית יכול לחלוק ולספר כמה סיפורים מתסכלים. אך מה עם מי שאינם יכולים בלעדיה?
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בשבוע שעבר נערך בכנסת דיון על נגישות התחבורה הציבורית הבין עירונית, או יותר נכון - אי הנגישות שלה. מרבית קווי האוטובוס הבין העירוניים אינם נגישים, בין היתר בגלל גובהם הנובע מתא המטען שבו הם מצויידים. על פי הערכות משרד התחבורה, בישראל ישנם היום כ-4,500 אוטובוסים עירוניים נגישים ומספר דומה של אוטובוסים בין-עירוניים. אלא שאל האחרונים אין כניסה לעשרות אלפי אנשים עם כסאות גלגלים. יתרה מזאת, כרגע אין גם שום דבר מתוכנן ולא נראית כל בשורה באופק, וזוהי הנקודה העגומה ביותר.
אולם לא רק אנשים עם מוגבלות נעזרים בכיסאות גלגלים. מה עם אותם קשישים שכיסא הגלגלים אמור לסייע להם להיות ניידים ולא למנוע מהם גישה למקומות הקרובים לביתם? חלקם היחסי באוכלוסייה רק הולך וגדל. מדובר בסבים שלנו, בהורים שלנו, ובכל אחד מאיתנו ביום מן הימים, וזו אינה בעיה שאפשר לטאטא אל מתחת לשולחן כי היא נוגעת לכולנו. מה עם הורים לפעוטות שמסתובבים עם עגלות תינוק? על האוטובוסים הגבוהים, הבין עירוניים, הם מראש לא יכולים לעלות. נסיעה עם עגלה מבחינתם לא באה בחשבון באופן הזה, ובניגוד למצב הקיים באוטובוסים העירוניים.
לא צריך להחליף הכל בבת אחת כי קיימים פתרונות ביניים. אפשר לדאוג לכך שלפחות האוטובוסים החדשים שמכניסים לשימוש יהיו מונגשים או שבחלק מהקווים ובשעות מסוימות האוטובוסים יהיו נגישים. אבל כאמור, אין פתרונות ביניים וגם אין תכנון קדימה.
במחקר מטעם הכנסת שבדק והשווה מה קורה בעולם, עולה משהו מאוד ברור. מעבר לפתרונות היחודיים לכל מדינה בהתאם למדיניות שלה והיקף הסבסוד (אם בכלל) של סוגיית ההנגשה, נקבע תאריך יעד לשיפור ההנגשה. אכן, זה לוקח זמן ולא נעשה בבת אחת.
מדינות שהחלו בתהליך הנגשת התחבורה הציבורית בתחילת שנות האלפיים הגיעו למצב שבו לאחר שפרסו אותו בחכמה על פני שני עשורים, הצליחו להחליף את כל צי האוטובוסים. גם אם ההליך יושלם רק ב-2023 לאחר שהחל בשנת ב-2002, עדיין יש אבני דרך ויש תכנית. לא רק התעלמות גורפת מהבעיה ומהאנשים שזקוקים לזה כל כך.
בשורה התחתונה נוקב המסמך של מרכז המחקר והמידע בסכום הפרוייקט המוערך: כ-3.9 מיליארד שקלים. המון כסף. ולכן נדמה שזו הסיבה לכך שאף אחד לא ממש מתעסק בזה ברצינות. מצד שני, עלתה הצעה לפרוס את הפרוייקט ל-12 שנים, כ-325 מיליון שקלים לשנה, שזה משהו שניתן לעמוד בו.
זו אינה בעיה של קבוצה מצומצמת או משהו שאפשר להתעלם ממנו כמו עוד מאבק אחד מיני רבים. זוהי תעודת עניות ובושה לרמת ההנגשה ולתכנון שלה, בישראל של 2018.