זה עדיין לא נגמר: המצב לאורך רצועת עזה ובגדה עדיין נפיץ, ואנחנו עדיין לא בנקודה שאפשר להתחיל לסכם. יחד עם זאת, ועל אף שהדברים עדיין לא הסתיימו, נכון להרים מבט מעל האירועים האלה - כן, דווקא עכשיו - ולהתבונן במבט נרחב יותר על האירועים האלה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אין שאלה האם רצועת עזה הולכת למשבר הומניטרי רחב וגדול - השאלה היחידה שקיימת היא מתי זה יקרה, וזה בסך הכל די קרוב: אין מים, כמעט שאין חשמל, האבטלה גואה ואין כסף לקנות סחורות, לרבות מוצרי מזון. המרחק מהתיאור הזה ועד למשבר הומניטרי חמור שיונח, נרצה או לא נרצה, בפתחה של ישראל הוא מאוד קטן.
חמאס הוא ארגון טרור לכל דבר ועניין, שבונה את עצמו ואת חוזקו על מצוקת אזרחי עזה, בלי קשר למה עושה ישראל. כך, למשל, ברצועה היה אזור תעשיה גדול ליד מחסום ארז, בו עבדו כ-5,000 איש במפעלים תעשייתיים כאלה ואחרים, חלקם עזתים עצמאיים וחלקם בשותפות עם חברות ישראליות - אפילו את הקרמבו ייצרו שם. אחד הדברים הראשונים שעשה חמאס מרגע שתפס את השלטון בעזה זה לשרוף את אזור התעשייה הזה. זה מהלך שבא בשליחות רעיון המצוקה. משם שואב חמאס את כוחו.
הכסף למפעלי תעשייה וטיהור מים יכול לבוא מבחוץ, יש מספיק מדינות שרוצות לתרום. גם תעשיינים ישראלים רואים פוטנציאל כלכלי טוב לשני הצדדים. תעשייה ופרנסה בעזה להמונים הן לכל הפחות סיכוי להרחקה מחמאס - מרגע שיש פרנסה ואוכל, נוצרים מחירי הפסד. צריך ליצור מחירי הפסד לעזה, כאלה שיובילו את הציבור העזתי לשקול האם להמשיך בחיבור עם חמאס: עם חמאס הם מפסידים, עם גישה אחרת יכול להיות ויש סיכוי שהמצב לא יהיה קשה כל כך.
נדרשת החלטה ישראלית אמיצה, גם על רקע האירועים הקשים האחרונים שטוב שהסתיימו כפי שהסתיימו, לפתוח במהלך אזרחי אחר, כזה שיציב איזושהי תקווה בפניהם. אין בכל הדברים האלה כדי להבטיח שהכל ישתנה. אבל גם למען ביטחון ישראל, אלה מהלכים שחובה להתחיל אותם, ובמרץ רב. אני לא בא לרעיון הזה מתוך תפיסה הומניסטית, אלא אך ורק ביטחונית: בתוך מערכת הביטחון הקריאה לשיפור תנאי החיים בעזה היא קבועה לאורך שנים, שבינתיים לא מתורגמת למעשים על ידי הדרג המדיני המחליט. הגיע הזמן להתנתק ממחשבות קטנוניות וללכת על מהלך יותר גדול.
כל מה שנאמר כאן הוא לא בבחינת קיפול הדגל הביטחוני. צריך להמשיך במקביל להילחם בחמאס - במנהרות, בהברחות, במצבורי הנשק, בראשי הטרור. פשוט ללכת בשני הנתיבים האלה: חיים יותר סבירים בעזה זה נכס ביטחוני גם לישראל; חיים פחות טובים, או אסון הומניטרי, זאת תרומה שלילית גם לביטחון ישראל. אז כדאי שראשי המדינה יתפנו מטקסים חגיגיים ומרגשים ומאמירות חדות, יפשילו שרוולים ויעשו בהקשר הזה שינוי כיוון אמיתי. מותר לחלום שביום שבעזה יגדלו שדות חיטה, לא יישרפו שדות חיטה בישראל. האם זו הבטחה? אינני יודע. אבל זה לפחות סיכוי.