המחלוקת הטרייה בעניינו של רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל לא צריכה לעסוק בביקורת שיש למשפחתו ובשאלה האם היה ראוי לשדר את תחקיר "עובדה", אלא להתמקד בעובדה שמדובר בסוגיה פנים-ישראלית שנוגעת לכולנו.
לעדכונים נוספים ולהעברת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
גם שרים בכירים מהימין טענו לאחר שידור התחקיר כי הצטיירה בפניהם תמונה קשה ועלתה בהם תחושה מעיקה. אפילו ראש הממשלה התייעץ עם מספר גורמים בעקבות התחקיר. עם זאת, ולמרות שיש יוזמה פוליטית בנושא - ההערכה היא כי דבר לא ישתנה והחוק להנצחתו של זאבי יישאר על כנו.
גנדי, צריך לומר זאת, התנקה במידה מסוימת עוד במהלך חייו. בחלק מהנושאים הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום, הוא נבחר להיות שר ובסוף ימיו נחשב לאדם מכובד. אבל עם כל הכבוד לתחושת המשפחה, שהיא מובנת מאוד, הזרקור הזה הוא אחד המחירים של הכבוד והחשיפה.
המחיר של הזרקור הזה הוא שיש לו גם צד שני - הזכות לחפור ולחקור. גם בעבר "זכו" פוליטיקאים לחקירה כזאת, ולא רק אצלנו. על הנשיא האמריקני ג'פרסון נטען כי הייתה לו פילגש שהייתה גם שפחה. אנחנו "חגגנו" על התבטאויותיו האנטישמיות של ריצ'רד ניקסון גם במעמד צד אחד. מי שנמצא באור הזרקורים מקבל מזה וגם מזה.
הרצח של גנדי על ידי מחבל מתועב לא מכשיר את הכל והתחקיר הזה הוא נורת אזהרה לכולנו. עלינו לשאול את עצמנו היטב את מי אנחנו רוצים להנציח ומוכרחים לזכור - אין דבר כזה הנצחה חלקית. אי אפשר להנציח רק חלק אחד ולהתעלם מהחלק השני.