מאוחר בלילה ניסיתי להבין מה היה מרגש ומרומם רוח כל כך בטקס הדלקת המשואות השנה? ההבדל, בתמצית, הוא שבדרך כלל במקומותינו, מגיעים עם רוב הליינאפ מהבית. רק אחר כך מחפשים, בשביל הגיוון וברגע האחרון, את הפאנליסט הימני, את הנואמת האישה, את הזמר המזרחי, את הצעיר מהפריפריה, את החרדי הייצוגי או הדרוזית. ולכולם ברור מה במנה הזו ההמבורגר - ומה החסה שלידו. אגב, גם לחסה זה ברור.
השנה בלט במיוחד שהטקס הזה נבנה מראש עם תפריט כלל ישראלי מאוזן ובריא. כנסיית השכל משדרות נכנסת היישר לפנתיאון הזיכרון עם ביצוע מצמרר ל"שום דבר לא יפגע בי", יהודה קיסר בגיטרה מגיע למקומו הטבעי, מול פני המדינה, עם התזמורת האנדלוסית ב"חסידה צחורה", קפה שחור חזק מעליית אתיופיה בהיפ-הופ על קבר חוזה המדינה, ואישה חרדית שהיא גם כתבת טלויזיה בערוץ המוביל במדינה שמזמינה את מדליקי המשואות אל הבמה כאילו אין טבעי מזה בעולם.
וכמובן, מדליקי המשואות עצמם. אני בספק אם אי פעם ראה הטקס הרכב כל כך מדויק ומרגש ומגוון וכלל ישראלי. הרוב הנשי על הבמה, למשל, לימד שאף אחד לא חיפש אישה לקישוט. ואנשים רבים מאוד בבית הרגישו פתאום שזה גם הטקס שלהם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
והנה הסוד, וזה אולי הלקח להרבה מתחומי חיינו: אלה שמות חברי הוועדה שבחרה את מדליקי המשואות: הני זובידה, מירי יכין, הילה הדס, חן מקטובי, מרים פרץ, נרדית מזרחי, סלמאן זרקא. כאשר בוועדה יושבות חמש נשים יהיו נשים על הבמה. כאשר יש שם רוב מזרחי, ידליק משואה אדם שיגיד "אני הרצל ביטון, בן פרחה זכרונה לברכה".
הגיוון החיוני על מסכינו, במותינו, עיתונינו תיאטרונינו ובקרב נבחרינו לא יוולד בתנאי מעבדה, וגם לא בתור פרס ניחומים שמישהו זורק לנודניקית משדולת הנשים או לטרחן שסופר כיפות, רק שישתקו כבר. הוא יקרה רק בהחלטה מודעת של אנשים שאכפת להם. רק הגיוון יוליד גיוון. ואם זה קרה בגלל לחץ פוליטי - ובכן, יבורך הלחץ הפוליטי.
בניגוד למה שנכתב לפני שבוע בהודעה בולשביקית במיוחד של ועד עובדי גל"צ, הגיוון לא פוגע בתרבות הדיון, הוא משרת אותה. כי בלי גיוון אולי יש תרבות אבל אין דיון. וזו, אם תשאלו אותי, הסיבה שב-2016 רקדו אתמול מאות אנשים ספונטנית הורה ברחבת הר הרצל, הרבה אחרי שהטקס הסתיים. חג שמח.