הסבתא של הסופרת, גיבורת הספר, התחתנה רק בגיל 33. בסרדיניה של מלחמת העולם השנייה להיות בת שלושים ועדיין בלי סידור, נחשב כאילו את קצת בתולה זקנה. הסבתא לא הייתה מכוערת, אפילו היו לה מחזרים, אבל הם נעלמו להם בשלב כלשהו של החיזור ותמיד טרם ביקשו את ידה.
בכפר נפוצו שמועות שהמחזרים נעלמו כי הסבתא כתבה להם שירי אהבה לוהטים שרמזו לדברים מלוכלכים, ושהיא גם קצת משוגעת.
אבל הסופרת אהבה את סבתה, אהבה אותה יותר מאשר את הוריה. היא נשבתה בקסמיה של האישה המיוחדת הזאת, והיא מביאה לנו את סיפורה שהוא בעצם הסיפור המשפחה כולה. את נישואיה המאוחרים והזוגיות המשונה שיש לה עם הסב, את נשמתה המעונה והגאה ואת ייסוריה.
"מחלת האבנים" היא בעצם אבנים בכליות. וזו הסיבה שעד גיל 40 גם לא היו להם ילדים. מחלת האבנים גרמה לה תמיד להפיל אותם בחודשים הראשונים ובגלל המחלה הזו שלחו אותה לבית הבראה באיטליה. שם היא פגשה את "הניצול" - גבר יפה כמו שחקן קולנוע. "הוא היה גבוה, כהה, בעל עיניים עמוקות, עור רך, צוואר דק, זרועות חזקות וארוכות וידיים גדולות ותמות, פיו היה בשרני וברור ואפו התעקל בנועם".
הניצול היה חייל שבוי שהצליח להימלט, אך איבד את רגלו. היו לו אישה ובת במילאנו הרחוקה וגעגועים לפסנתר שהיה שלו ונעלם במלחמה, כמו דברים רבים אחרים.
תשעה חודשים לאחר שחזרה מבית ההבראה ילדה את בנה היחיד, אביה של המספרת. מי היה אביו? תצטרכו לגלות בעצמכם...
ספר קטן, יפהפה. ספר עם גיבורים בלי שמות, אך כולם מצוירים ביד אוהבת ומתגעגעת.
כשאני מתחילה לקרוא ספר אני יודעת כבר בעמודים הראשונים אם אני הולכת להתאהב בו. הפעם זה קרה לי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את העמוד הראשון של הסיפור. זה קרה בזכות הציטטה הזו:
"אם אף פעם לא אפגוש אותָך, עשי שלפחות ארגיש בחסרונך".
קריאה מהנה.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il