אמש, כמדי שנה בליל ט' באב, הלכתי לכותל. כמדי שנה, תפסתי לי פינה ברחבה וישבתי למשך זמן לא מוגבל. חושב ומתבונן באלפים שבאים והולכים, יושבים, קוראים, בוהים, מדברים, לפעמים צוחקים ומיד מרצינים, נרדמים באמצע הרחבה או נשענים על קיר עם סידור שכמעט נשמט מהיד בכל פעם שהעייפות מתגברת. שמח שגם הפעם, הכותל, שארית קטנה מבית מפואר, מקום אשר על פי המקורות לא ממנו זזה שכינה מעולם, נותר מקום שבו כולם מרגישים בני בית, מנערים קולניים שמצטלמים ומתייגים, חרדים, חילוניים, ועד זקנים לובשי שק שקוראים ומקוננים ובוכים כאילו זוכרים בבהירות את שהיה כאן לפני אלפי שנים.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של עפר חדד
וידוי קטן, אני אוהב ללכת לכותל. סתם. כל סיבה מספיק טובה. ערב יום כיפור. חג. ערב ראש השנה. ראש השנה. שבת. חבר שמתחתן. יומולדת. למה? אין לי תשובה טובה. יכול לחשוב על אלף אפשרויות, המקום. קיר האבן העצום והמואר. זיכרונות הילדות. הזמזום התמידי לצד קריאות "מַיייריב מַייייריב" (חיפוש מניין לתפילת ערבית) בכל שעה בלילה.
ואולי גם החוויה הזו, של כל עמך ישראל שאיכשהו צובע את המקום תמיד בתמהיל מדויק.
קצת קשה להאמין כמה מהר התרגלנו לזה שלכותל המערבי מגיעים מתי שרוצים, נכנסים לרכב, חצי שעה, שעה נסיעה, חיפוש חניה, מעבר בבידוק ואתה בפנים. עומד ומתפלל. מבקש באין מפריע, חושב, שותק, שם פתק. עד ממש לא מזמן, כמה עשרות שנים, אפס זמן במונחים היסטוריים זה לא היה המצב. אבל זה כנראה נשכח מהר מדי.
הכותל - זירת התגוששות בחסות מלחמות הצדק
אחד המקומות היחידים שעדיין מצליח לעורר משהו כמעט אצל כל אדם שחי פה, אותו שריד למכנה משותף רחב ואיתן שהחזיק וחיבר חלקים שלמים - לעיתים שונים וחלוקים - בעם, הפך השנה לזירת התגוששות בחסות מלחמות הצדק. כן עם טלית לא עם טלית. תפילה בקול או בשקט. אז קיבלנו עוד מלחמה. שקיות זבל נזרקו, היורקים ירקו, הפרובוקאטורים חגגו בשביל עוד תמונה ועוד משפט למצלמה. וכך למדנו שבראש חודש, עדיף לא להגיע לכותל. כמה חבל, כמה מיותר.
אבל לא רק בכותל. העובדה ששנאת חינם עלתה לעם היהודי במחיר של חורבן מלמדת כנראה על כך שזו הליבה. ועל דרך החיוב, בלי חיפוש הגורם המחבר, כתפיסה, כדרך חיים, כראיית עולם כוללת, אפשר לסגור את הבאסטה. הארכיטקטורה המפוארת, עמודי הזהב, כל היופי שעליו מספרות בכאב הקינות ומגילת איכה, כל אלה כנראה לא שווים הרבה מעצמם.
אז מה היה לנו השנה? אג'נדות מתנשאות ריקות מתוכן בכסות אידיאולוגיה הפכו למוטיב חוזר בשיח הציבורי. אנשים קטנים המשיכו לנסות ולהגדיל את כוחם באמצעות סימון אויבים מבית מבלי לעצור ולחשוב מה המשמעות של השנאת ציבורים שלמים זה על זה. יותר החלטות התקבלו על פי מדד הפופולאריות שלהן, או יותר נכון הפופולאריות האלקטוראלית שלהם. צעירים לובשי מדים הפכו מנודים, מוקד לשנאה, וגילו מציאות מסוכנת רק משום שבחרו ללכת בדרך שונה, דרך שמשנה את חוקי המשחק לעסקנים שמשתוקקים לשמר את כוחם בכל מחיר, כולל פגיעה בנפש. שנאת חינם.co.il. אין באמת צורך לעשות את הקישור בין אז והיום. הוא פה. מונח לנו מול העיניים בכל יום.
היו וישנם גם הרבה דברים טובים, אבל עליהם נחשוב בראש השנה כשנרצה לקוות שתהיה שנה טובה יותר. יום ט' באב הוא זמן שנועד בעיקר לחשבון נפש חברתי, שאמור להזכיר פעם בשנה מה יכול המחיר של שנאה, כמו אז גם היום.