קול תרועה רמה נשמעה השבוע בארץ. רמה כל כך, עד כדי שהביאה אפילו את שר המשפטים, יעקב נאמן, לצאת מגדרו ולהגיב, ואף להמליץ לראש הממשלה להגדיר את ארגוני הימין הקיצוני, המעורבים בפעולות נגד בסיסי צה"ל ומפקדיו, כ"ארגוני טרור".
אבל לא רק השר נאמן, שבנאמנותו מכשיר ומקדם כל יוזמה או חקיקה או הצעה שמטיבה עם המתנחלים ומחלישה את הדמוקרטיה ואת בית המשפט העליון, התבטא בנושא. גם פוליטיקאים נוספים, פרשנים, בלוגרים ואפילו "סתם אנשים מן הישוב" ברשתות החברתיות, הזדעקו לדבר הידיעה שפעילי הימין חדרו לבסיס צה"ל בחטמ"ר אפרים, ותקפו את סגן מפקד החטיבה, עד לכדי שהביאו לאיום ממשי על חייו.
בהגיגים מיני הגיגים, ובהצעות שונות ומשונות, נכתב שטף רב של מילים, שליבה את משתה הצביעות של השיח הציבורי. ולמה אני אומר צביעות? כי כבר כמה שנים שאחת לכמה שבועות מדווח בתקשורת על פעולה אלימה כזו או אחרת של פעילי ימין - פעם כלפי פלסטינים, פעם כלפי פעילי שלום, ואם הצליחו בשניהם גם יחד, זה כנראה היה יום מוצלח במיוחד.
העשבים השוטים הפכו לכר דשא פורה ומדושן
אלא שעל הפעולות הללו, שבמקרה הטוב נגמרו בשטח חקלאי שעציו נעקרו, ובמקרה הרע ברועי צאן שמתנחלים שיסו בהם כלבים למשל, או במסגד שהוצת, לא קמה כל זעקה ציבורית. קמו ארגוני זכויות אדם שהתריעו, מחו, פנו לגורמים, אבל גינוי ציבור אין.
התגובות היחידות שנאמרו בעבר (ולמעשה, נאמרו גם הפעם, בעניין התקיפה בחטמ"ר אפרים, אם כי בקול ענות חלושה יותר), היו שמדובר ב"עשבים שוטים" או ב"קומץ קיצוני". אבל היום גם שרי הימין, גם מפקדי צה"ל, וכנראה שגם הציבור הבין שהעשבים השוטים הפכו לכר דשא פורה ומדושן, שמייצר פעולות טרור אלימות ומסוכנות, ושאלו כבר לא פעילי "שלום עכשיו" וערביי השטחים שנמצאים תחת מתקפה, אלא גם חיילי ומפקדי צה"ל ובסיסיו, שנמנים כאחת המטרות שבעיני ה"פוגרומיסטים" של הימין הקיצוני, לגיטימי לפגוע גם בהם, בבואם למלא פקודות, בייחוד כאלו הנדרשות לפנות שטח בלתי חוקי עליו התיישבו המתנחלים.
אחת הידיעות שסיקרה את האירוע, נפתחה במשפט: "גם לאחר ההתפרעות חסרת התקדים, ראש הממשלה לא מכריז על נוער הגבעות כארגון טרור יהודי". כאן טמונה הבעיה - זו לא התפרעות "חסרת תקדים" כמו שנכתב, זו התפרעות שהיו לה תקדימים רבים ומזעזעים לא פחות.
משתה הצביעות המפואר של השיח הציבורי
גם הצתת מסגד, גם עקירת מטע זיתים שהם כל פרנסתו של חקלאי פלסטיני, גם ריסוס הכיתוב "רבין מחכה לחגית עופרן", כל אלו הן התפרעויות משולחות רסן, אלימות ומסוכנות, שהיו ככתובות על קיר שהממשלה ורשויות אכיפת החוק, כמעט ולא ייחסו להן חשיבות.
זה משתה הצביעות המפואר של השיח הציבורי - כשהפגיעה היא בפעילי שמאל ובפלסטינים, ניתן לעבור על זה לסדר היום, אבל כשאלו חיילי צה"ל, אזי נחצה קו אדום. זהו בדיוק מבנה המחשבה המוטעה, שבסופו של דבר נותן רוח גבית לאלימות של הימין הקיצוני, ונזכר להתעורר מאוחר מדי; שסולח ומבליג כשזה מופנה כלפי מיעוטים, אבל מתרעם בצביעותו, כשזה כלפי הצבא.
אולי עכשיו, לפחות עכשיו, מישהו בין מקבלי ההחלטות, ייקח את הדברים ברצינות, ויעשה מעשה. אולי.
הכותב הוא הדובר של ח"כ זהבה גלאון מסיעת מרצ