"מתי אתם תבינו כבר, שהאשמה עלינו?"; "חלולים, זה מה שאנחנו"; "אני שונא את המוטציות שיושבות שם בכנסת, מחפשות למוות תירוץ"; "לקבור את הרובים ולא את הילדים"; "בית הקברות זה הדבר הכי פורח במדינה".
זה היה אביב גפן של שנות ה- 90'. צעיר מאופר בהגזמה שצרח מהבמה לעבר קהל של נוער שהקשיב לכל מילה. הוא זעזע אותם, ערער את נפשם, ובעיקר גרם לאלפי ילדי "אור הירח", שנסחפו אחריו, לחשוב.
מי שהביא לפה את שירי המחאה, ואחרי שנים של האזנה למוסיקה מגוייסת - "קלקל את הנוער", סיים בתחילת המילניום עשור של התרסה וירד מהבמה. זה לא שנגמרו לו הסיבות למחות - שנות האלפיים של מדינת ישראל הרי סיפקו חומר מצויין לעשרות אלבומים של טקסט אנטי-ממסדי. אומרים שהוא פשוט התבגר, אבל כנראה נכון יותר לומר שהתברגן - התמכר גם הוא לקונפורמיזם.
בשנת 2000 הוציא גפן לחנויות את "יומן מסע" וכתב: "עורי עור מולדת אהובה". בהופעות, הרחק מגלי הברודקאסט, עדיין הקפיד לשיר על "מולדת חשוכה". ב- 2004 השתתף בהפקה של Yes - "הבלוג של אביב". שנה אחר כך הופיע בסדרת ריאליטי, וב- 2006 חצה סופית את הרוביקון אל עבר המיינסטרים הישראלי וחבר לנינט. מי שהיה "המניאק של המדינה" הלחין כמעט את כל האלבום של ה"מאמי של המדינה".
בשנה שעברה ניסה גפן להוכיח שהוא עדיין אותו אביב שפעם כולנו אהבנו לשנוא. בראיון שנתן לטלויזיה הגרמנית, ממקום מושבו בנכר, סיפר שבגיל 18 החברים שלו התגייסו לצבא, התחילו להרוג וקיבלו סיוטים. אחר כך הם נסעו לתאילנד ולקחו סמים. הוא לא סתם אמר את הדברים לרשת זרה. הוא יודע שבארץ כבר אין לו יותר את מי להרשים - התקשורת פה כבר לא תקנה ממנו את הפרובוקציה. לאירופאים קל יותר למכור ש "50 אחוז מתושבי ישראל רוצים שימות", ושהוא "מסתובב בארץ עם שומרי ראש".
עדיין מעונן
לאביב גפן של פעם אין תחליף. וכמו שזה נראה כרגע - כנראה שגם לא יהיה. אומנים חדשים ששרים "פוליטיקה" לא מצליחים לשכנע את הצעירים, ואומנים ותיקים לא יקחו את הסיכון. אבל בעצם, אולי אף יוצר לא באמת מאמין שאם הוא יצעק "רוצים שינוי?!" מישהו יקום ויענה לו ברצינות...
הצטרפו ל"פגוש את העיתונות" בפיסבוק