אף אדם לא רץ לכנסת הראשונה. אפילו לא הלך. בשנותיה הראשונות של המדינה נדמה היה שאישי ציבור נגררים אל האסיפה המכוננת בשערות ראשם, על ידי דין התנועה של הוועדה המסדרת - גוף קטן, לבן, גברי וזקן.
הבעת רצון להיבחר נתפסה כרדיפת כבוד אנוכית, ומי שעשה כך זכה מאחורי גבו לכינוי הגנאי האולטימטיבי: אינדיבידואליסט. הייתה בכך כמובן מידה לא מעטה צביעות. ובכל זאת, כשצמרת מפא"י המזועזעת שמעה פעם שאבא אבן מריץ את עצמו, שומו שמיים, לכהונת ראש הממשלה, הגיבה גולדה מאיר: "מעניין, של איזו מדינה?"
אחר כך הגיעה מלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד בהדרגה את האמון בהנהגתו, וביכולתה לבחור בעצמה את יורשיה. הוא ביקש לבחור בעצמו את הצמרת, אך הצמרת לא מיהרה לוותר על כוחה וכולם החליטו בתור פשרה מפאי"ניקית להיפגש בשביעיות.
חברי המרכז החוצה - יאללה, לפריימריז
שיטת השביעיות (או העשיריות, תלוי באיזו מפלגה) הייתה בזמנו האייפון 5 של הבחירות המקדימות. לוקחים פעילי מפלגה, נותנים להם לבחור את חברי הכנסת, שבעה מקומות בכל פעם, כשכל מועמד צריך לבחור את השביעייה שבה יש לו סיכוי להיבחר. כך הגיעו לעולם חברי המרכז.
חיש קל, 15 שנה פחות או יותר, וגם חברי המרכז נמאסו. העבודה, ואחריה גם הליכוד ומרצ, אימצו את שיטת הפריימריז, שכן אם אפילו מנהיג רוסיה כבר נבחר על ידי כלל הציבור, אין סיבה שרשימת הליכוד לכנסת לא תלך בעקבותיה. בדרך זו, חשבו לעצמם הפוליטיקאים, נבטיח רשימה מגוונת ומאוזנת, שלציבור יהיה קל יותר לבחור בה.
בשנה שעברה למדתי באוניברסיטה בלונדון. המרצה שם סיפר משהו כל כך מוזר, שהייתי בטוח שלא הבנתי את האנגלית שלו. כה אמר הפרופסור: הרשימות המגוונות ביותר, אלה עם הכי הרבה נשים, מזרחיים ואנשי פריפריה - הן אלה שמורכבות בידי אדם אחד. אחר-כך הוועדה המסדרת. הרשימות החדגוניות ביותר הן דווקא אלו שנבחרו בפריימריז.
אוריאל וינשטיין היה הקורבן הראשון של הפריימריז. הח"כ הוותיק מהליכוד חטף התקף לב באמצע הבחירות המקדימות של 1996. משפחתו האשימה את הנסיעות האינסופיות לסניפים ולבתים פרטיים, את איסוף התרומות, את הצורך הבלתי נגמר למכור את עצמך למאה אלף איש במקום שפעם היה שוק של קונה אחד.
ערב הבחירות האחרונות בליכוד צילמנו את עשרות האוטובוסים של עובדי התעשייה האווירית מגיעים בשיירה עצומה אל הקלפיות. תחקיר אחר חשף איך כמה קבלני קולות דרוזים הכריעו את הבחירות בקדימה, שלא לדבר על העבודה, שהפכה בן לילה למפלגה הערבית הגדולה בישראל. הרעיון האמריקני המלבב של השתתפות רחבה בפריימריז הפך בישראל לטקס מסתורי ומושחת, שכל קשר בינו לבין דמוקרטיה או אידיאולוגיה לא קיים.
מצד שני, קחו נתון שלא שמו לב אליו: בכנסות ה-16 וה-17 נפתחו חקירות פליליות נגד 29 חברי כנסת. יודעים כמה מתוכם נבחרו ברשימה הארצית בפריימריז רחבים? אפס. אז אולי בכל זאת יש דבר כזה שנקרא "חכמת ההמון"?
צריך לשקם את המערכת הפוליטית
בשנים האחרונות אפשר לשמוע לא מעט פרשנים מביעים געגוע לאותה ועדה מסדרת באותם חדרים אפופי עשן, רק שהרבה השתנה. אסור לעשן במקומות ציבוריים, למשל. אסור גם לחזור אל הוועדה המסדרת.
הדרך אל שיקום המערכת הפוליטית שלנו עובר בחיבורן של המפלגות לציבור, לא בנעילתן מאחורי דלתות סגורות. אבל כדי שזה יקרה יש צורך להבהיר אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור בפריימריז, למנוע התפקדויות כפולות ומשולשות, קבלנות קולות וארגזים. כדי שזה יקרה, צריך מחוקקים נחושים. הבעיה היחידה היא, שהמחוקקים האלה נבחרים היום בפריימריז. האם הם מסוגלים?