האסטרטגיה החדשה במזרח התיכון רעה לכולם. ככה אפשר לבחון את גם את הפניה של הפלסטינים לאו"ם, להכיר בהם כמדינה. הם לא רוצים שיהיה רע, הם רוצים שיהיה טוב, אבל בסוף שתי המדינות, המדינה שבדרך - פלסטין, וישראל, כלואות בקרב ראש בראש בדרך לעצרת האו"ם. הישראלים מתנגדים, הפלסטינים בעד, להם יש רוב אוטומטי, הישראלים מנסים לגבש רוב מוסרי. השאלה היא למה זה יגרום.
הצטרפו לדף הפייסבוק של אודי סגל
באו"ם לא תקום מדינת פלסטין. זה יכול להביך את ישראל, זה יכול ליצור פלטפורמה לניגוח ישראלי במוסדות שונים של האו"ם - אבל שם לא תוקם המדינה. ונכון, רוב העולם יחרוץ ללשון ויגיד לישראל: "למרות שאתם לא מנהלים מו"מ ואנחנו מכירים בפלסטינים, לא תקום שם מדינה.
עאבד ימשיך לחכות במחסום
מבחינת הפלסטינים, זה יהיה כמו 29 בנובמבר 1947, לפני ההכרזה של ישראל כמדינה. כדי שזה יהיה, הם צריכים לשלם מחיר, המחיר שהם משלמים. הם מוותרים דה יורה על החזרת הפליטים שזה טוב לישראלים, אבל רע לפלסטינים, והם יכולים להיכנס למצב שהרחוב שלהם יהיה מאוכזב כי אחרי ההצבעה באו"ם עדיין עאבד יעמוד במחסום ברמאללה ופאטמה תיאלץ לבקש אישור מסרן ענבל לעבור לגשר אלנבי.
למה זה רע לישראלים? זה מדגיש את הבידוד הישראלי. הפיתרון פשוט - חזרה למו"מ. הבעיה היא שהרע לכולם, שולט. בדיוק מה שקרה בין ישראל לטורקיה, שני שרי חוץ עם אידיאולוגיה, ליברמן ודבאוטולו, כל אחד עם גאווה לאומית עם חזה נפוח שהציעו למדינה שלהם את ההצעה הטובה ביותר ביחסי החוץ ובסוף יצרו התנגדות. זה רע לטורקיה ולישראל. זה רע לפלסטינים וזה רע לישראלים - וזה כנראה מה שיהיה.