ב-16 בנובמבר 1959 התפרסמה ידיעה בעמ' 39 של "הניו-יורק טיימס" הכותרת שלה הייתה "איכר אמיד ושלושה מבני משפחתו נרצחו". האירוע המזוויע קרה בכפר הולקומב במערב קנזס, אזור נידח - באמצע שום מקום. כפר קטן, אקראי, שאלמלא אותו מקרה סביר להניח שהעולם לא היה שומע עליו.
טרומן קפוטה, סופר ועיתונאי ניו יורקי קרא את הידיעה בת 300 המילים, שתיארה את הרצח, אך לא ידע לפרט מהו המניע ויצא אל זירת הפשע לגלות פרטים נוספים. המסע הבלשי הזה ארך כשש שנים, במהלכן הוא למד להכיר את הקשורים בפרשה ואף התקרב לשני הרוצחים (הוא היה עד, על פי בקשתם, להוצאתם להורג).
התחקיר הזה של טרומן קפוטה פורסם בארבעה חלקים במגזין "הניו יורקר" ב-1965. שנה אחר כך יצא כספר ומאוחר יותר הפך לסרט הוליוודי.
הוצאת כתר חידשה את התרגום (עבודה מצוינת של ליאור שטרנברג) והוסיפה אחרית דבר שכתב בוב קולאצ'לו בה הוא מתאר את השפעת המסע כל חייו של קפוטה והשפעת סגנונו הייחודי של קפוטה על עולם הספרות. "קפוטה היה בין הראשונים שהעזו להעלות את העיתונות למדרגת אמנות, הוא כותב".
ואכן קפוטה עושה את הלא ייאמן והופך סיפור שסופו ידוע מראש לדרמה מותחת ומצמררת. תיאור האירועים שהובילו לטרגדיה, בניית הדמויות והוספת הצבע הדרוש כדי להפוך אותנו לנוכחים-נסתרים באירוע, הופכת את הספר הזה ליצירת מופת. קצת קשה להגיד על הספר הזה שתענוג לקרוא אותו, בכל זאת, מדובר ברצח נורא. אבל כשהפכתי את הדף האחרון הרגשתי בעיקר שהיה לי הכבוד לקרוא את הספר. כל מי שאי פעם חשב להיות עיתונאי חייב לעצמו לקרוא את הספר.
ספרים תמיד היו בשבילי בריחה מהמציאות המטורפת שלנו. מאב שרוצח את הבת שלו, מצעיר שקוצר בירי את בני משפחתו בהתקף זעם, משני נערים שמחליטים לרצוח נהג מונית כי משעמם להם. אבל בספר הזה אין שום בריחה. הוא מספר סיפור אמיתי על משפחה רגילה ששני פושעים מחליטים לחסל רק כי הם שומעים שיש בכספת הביתית שלהם 10,000 דולר (הם מגלים שמדובר רק ב-40 דולר ומשספים את גרונו של אבי המשפחה). משפחה שלמה נגדעת בשנייה. חלומות מתנפצים. כאוס מוחלט.
קפוטה, למי שלא מכיר, כתב גם את "ארוחת בוקר בטיפאני" ספר מצוין שעובד לסרט קולנוע שאני הכי אוהבת. לא קראתי את התרגום הקודם של "בדם קר" לעברית ואני שמחה על כך. כי הנה, באמצע החיים, גיליתי שספר יכול עדיין לרגש ולהפתיע ולהפליא לגעת בי.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל-sigalr@news2.co.il