יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל היה איש רב פעלים. זכיתי להכיר את יצחק כבר לפני 30 שנה, עת הצטרף לתנועת החירות. בעודי גורם מרכזי בתנועה, חרשנו אני ויצחק את הארץ. יחד הקמנו את סניפי התנועה, יחד חווינו את המהפך בו הליכוד זכה בשלטון ויחד גם כיהנו כשרים בממשלותיו של מנחם בגין.
לימים, שימשתי כשר חוץ בממשלתו של שמיר. הייתה זו תקופה מלאת עשייה. קיבלנו יחדיו החלטות רבות שהשפיעו על דמותה וחוסנה של מדינת ישראל. חידשנו את הקשרים עם 34 מדינות מרחבי הגלובוס, וקשרנו קשרים דיפלומטיים חדשים עם אומות העולם. סייענו לאחינו בברית המועצות ובאתיופיה לעלות ארצה, וקידמנו את תנופת הבנייה בארץ ישראל, בכל חלקיה.
ידוע לכל, כי ביני ולבין שמיר שררו לא מעט מחלוקות. צר לי עליהן. פעמים אחדות הן נגרמו בעקבות מקורבים לו שחששו מהתחזקותי ואף הסבו נזק רב למפלגת הליכוד. פעמים אחרות הן נבעו מעצם התמודדתי מולו על ראשות המפלגה והממשלה.
עבדנו יחד, על אף המחלוקות
ואף על פי כן, כל אלו לא הפריעו לנו ולעבודתנו החשובה בהנהגת המדינה. קיבלנו יחדיו החלטות גורליות, שחיזקו את מדינת ישראל והשפיעו על עתידה. אני זוכר את הסוגיות הביטחוניות שבעקבותיהן שלחנו את חיילינו אל מחוץ לגבולות ישראל. ומעבר לכך, זכורה לי היטב ההמתנה להודעה על שובם.
ההחלטה המוכרת והזכורה מכולן, היא השמירה על מדיניות האיפוק במהלך מלחמת המפרץ. על אף קריאותיהם של רבים בממשלה ובכנסת, שמיר החליט בתמיכתי, לאפשר לכוחות הקואליציה העולמית לסיים את המערכה שהחלו בעירק מבלי להפריע. הייתה זו החלטה שהוכיחה את עצמה במבחן הזמן והקנתה לישראל שבחים רבים ברחבי העולם.
יצחק שמיר הוא אדם מז'אנר מיוחד. ז'אנר אחר ממה שהכרנו בתחום הפוליטי. היו שהאשימו אותו במה שכונה ריחוק מהעם. אך שמיר, רכש עם הזמן את מגע עם ההמונים. מעל לכל אלו בלטו בעיקר נחישותו ודבקותו באידיאולוגיה של אהבת הארץ, ונאמנות עזה למדינה שאותה שירת כל חייו.