הלגלוג כלפי נשיא ארה"ב, המלובה במיוחד על-ידי אלה אשר אצה להם הדרך, ייווכחו שאובמה כן יכול להוביל מהלך שישים קץ למדיניותו הגרעינית של המשטר הפונדמנטליסטי האירני. בניגוד להערכות של מרבית המומחים, אובמה מכין את הקרקע היטב למהלך רב משמעות כלפי אירן, תוך ניסיון לרתום אל הקואליציה האירופית, את רוסיה וסין.
הקולות הנשמעים מטהרן מזכירים את הרטוריקה של המובסים, המנסים לעודד את עמיהם המסרבים בתוקף לשתף פעולה עם הנהגותיהם, ומנגד להפחיד, כביכול, את המנצחים. אין בדברים אלה כדי להוריד את מפלס החרדה בישראל, אלא ניתוח קר של ההתנהגות אירן בתקופה האחרונה.
אובמה רוצה לשתף גם רוסיה ואת סין
גילוי הכור בקום, נאום השטנה בעצרת האו"ם של נשיא אירן אחמדינג'אד (המכוון נגד היהודים וישראל ובעד גיוס התמיכה של מדינות ערב או מדינות העוינות את ישראל), הניסוי של הטילים לטווח קצר, בינוני וארוך, ההזהרות והאיומים שמא כל תקיפה של אירן תביא לתגובה הרסנית כלפי התוקפים - כל אלה מהווים, לעניות דעתי, הוכחה שההנהגה האירנית מבינה שזמנה שאול בהחלט.
אובמה מנסה לקדם מדינאות שכונתה על-ידי הדיפלומט הוותיק, דניס רוס, רב צדדית, משמע שיתופן של מדינות נוספות למהלכים רבי משמעות היסטורית. לפי מיטב הבנתי, אובמה מכיר היטב את המגבלות של ארה"ב, הן הצבאיות והן המדיניות. לכן חשוב לו ליצור פלטפורמה מדינית-צבאית נגד אירן אשר תכלול לא רק את המעצמות האירופיות אלא גם את רוסיה וסין המעורבות מאוד בסוגיה האירנית.
זה איננו מהלך קל עבור ארה"ב משום שהאינטרסים שלה, של רוסיה ושל סין אינם זהים, בלשון המעטה. אף על פי כן, ניתן יהיה להגיע להסכמות אשר בסופן אירן תיראה אחרת. ייתכן בהחלט גם כישלון שכנוע של שתי המעצמות, אך עצם התהליך יעמיד את שתיהן במצב עדין ביותר, אם וכאשר תחליט ארה"ב ובנות בריתה הטבעיות לנקוט במהלך צבאי רב היקף.
הדרך עוד ארוכה
למען ההגינות ייאמר שמהלך צבאי משמעותי שבו נוטלות חלק כל המעצמות הגדולות עדיין רחוק. הסיבה לכך היא שממשל אובמה עדיין לא הצליח לקשור את הקשרים הנחוצים כדי לרתום את המדינות השונות. יחד עם זאת, ברוסיה כן קיימת תשתית דיפלומטית איתנה המסוגלת להניע את הגלגלים כלפי אירן, כפי שהיה בעבר. סין היא "אגוז קשה" יותר אך גם הוא ניתן לפיצוח. תמורת הבטחות שאינן משתמעות לשתי פנים שמכסות הנפט והאינטרסים האחרים של סין באירן לא ייפגעו כלל, סין מסוגלת לשנות את הכיוון.
זו אמנם דוגמה אחת, אך ישנן רבות אחרות הכרוכות מעמדה של סין בעולם, במיוחד במישור הכלכלי, אשר עשויות להוות מנופים עיקריים לרתימתה למהלך דיפלומטי אגרסיבי, אפילו צבאי, כלפי אירן.
רוסיה ראתה בעין יפה את ביטול הצבת הטילים האמריקנים בצ'כיה ובפולין, ומצדה החליטה לוותר גם היא על מהלך דומה. כל אימת שהאינטרסים שלה באירופה לא ייפגעו וכל עוד היא לא תרגיש מאוימת, רוסיה תהיה מוכנה, בין אם בשתיקה ובין אם בפעולה אקטיבית, ליטול חלק בחיסול הפרויקט האירני. האיום הגרעיני עליה גדול עשרות מונים לעומת מדינות אחרות. תמיכתה באירן היא פועל יוצא של ניסיון להחזיק את המערב ואת ארה"ב בשח מתמיד, למען לא יבצעו מהלכים העלולים לפגוע באינטרסים שלה. המעורבות הבינלאומית בסכסוך בגאורגיה וחששה הכבד של רוסיה שמא תישמט ממנה ההגמוניה באזור, לא תרמו, בלשון המעטה, לקירוב לבבות עם ארה"ב. יחד עם זאת , הממשל החדש של אובמה מנסה להתקרב מחדש וליצור אמון הדדי הכול כך נחוץ במדיניות חוץ נבונה.
אחמדינג'אד יודע ששלטונו התערר
המצב הפנימי באירן התערער בעקבות הבחירות לנשיאות. נכון שהשלטון הצליח לדכא את הגל הראשון, אך גלים נוספים בואו יבואו. אחמדינג'אד יודע זאת היטב. ככל שמדינות המערב יסגרו על השלטון האירני וככל שהמצב ירע, כך ההתנגדות המסיבית בתוך אירן תלך ותתעצם.
חוקי ההיסטוריה אינם יכולים לפסוח על אירן. דינו של המשטר הנוכחי נחרץ והשאלה העיקרית היא מתי הוא ירד מן הבמה ולאחר איזה מחיר שהעולם ישלם.
ישראל רואה באיום האירני, ובצדק רב, איום קיומי. מאז מלחמת העצמאות זהו האיום המשמעותי ביותר לקיומה של ישראל כמדינה יהודית. עם זאת, ישראל לבדה אינה מסוגלת להביא לקריסתו של המשטר האירני. היכולת הצבאית הישראלית הקטלנית מסוגלת לפגוע קשות במתקני הגרעין של אירן, אך לא מעבר לזאת. מכאן המסקנה לגבי חובת שיתוף הפעולה עם ארה"ב, עם כל המשתמע מכך. והמבין יבין.
ד"ר צלו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי