בכנס פעילי הליכוד שהתקיים השבוע, הפגין השר סילבן שלום יכולות טובות כדובר. הוא מתאים היטב בין המסרים המילוליים והלא-מילוליים שלו, מאתגר את הצופים בעזרת שאלות למחשבה, ומנסה לעורר בהם רגש באמצעות דוגמאות וסיפורים רלוונטיים. סילבן מדבר בעל-פה, בטון מגוון ומפעיל קשר עין חזק עם הקהל. אך בכל זאת - הנאום שלו היה מרגיז.
הוא טוען שהיה זה הוא ולא אחר שהחליט להשכין שלום עם ביבי רגע לפני הרכבת הממשלה. כשאמר זאת והשתמש במילים "אני החלטתי", קרה אצל סילבן דבר מעניין: הגבות שלו התרוממו לרגע בהבעת תוכחה. הוא לא מרוצה מכך שחושבים שהוא תוקף את נתניהו כי לא מינה אותו לתפקיד בכיר. חשוב לו שנבין שההחלטה להשלים עם ביבי הייתה שלו.
לכל אורך הנאום, האצבע המורה שלו הופנתה כלפי מעלה בואריאציות שונות. הוא הכה חזק באוויר בעזרתה, כנעזר במקל. שלום עשה זאת דווקא בזמן שהשתמש במילים חיוביות: אחדות, שילוב, פיוס, uהליכה יחד. כך מתקבלת התחושה שהפשרה שעשה עם ביבי בזמן הרכבת הממשלה, הייתה, ועדיין הנה כואבת ובלתי נסלחת, אלא שהיום הוא מסוגל לנסות להתעלות על כך, כדי לחזור למרכז הבמה.
האצבע של סילבן מאיימת
דבר צורם נוסף היה הטון הפטרוני שלו כלפי הפלסטינים. בסנטר מורם ונימה מזלזלת הוא אמר "פלסטיני", בהתנשאות ויהירות. גם כאן האצבע המורה, מורמת למעלה ומכה, שימשה כמקל אזהרה, כמו אמר: "תיזהרו שלא נכה בכם!". מדובר בתנועה מולדת שגם ילדים משתמשים בה: האצבע מאריכה את היד ומשמשת באופן סמלי, כתחליף למקל מורם שמוכן להכות. הדבר מביע איום או ניסיון השתלטות, ושימוש מוגזם בכך, עלול לעורר התנגדות ולאיים על הצופים.
בשלב מסוים שאלתי את עצמי: האם התנהגות זו גורמת לו להרגיש שהוא מספר אחד? האם כך הוא מסמן לבוחריו שהוא שוב בעניינים ושישימו לב אליו? ספרתי למעלה מעשרים פעמים בהן אמר: "אני חושב, 'אני יודע', 'אני אומר לכם'. יותר מכל דבר זה נתן תחושה שחשוב לו מאוד להדגיש כמה הוא עשה, כמה הוא תרם, כמה הוא יודע, וזה בוודאי לא מעורר כלפיו אמפטיה.
כנראה שסילבן מתגעגע לתפקידו הקודם כשר החוץ, וכחלק מהממשלה הנוכחית הוא מאמין שמגיע לו יותר. נאום זה הוא דוגמה מצוינת לדובר שעונה על כל הפרמטרים הנדרשים מרטוריקן מוצלח, אך מחטיא את המטרה בגלל אגו פגוע.
מישל שטיין היא מומחית לניתוח שפת גוף