הפסגות המושלגות והאדירות של רכס הרי ההימלאיה היו המראה הראשון וההתרשמות הראשונה שלי מנפאל, בזמן שישבתי במטוס. המראה הקסום רק הוסיף להתרגשות הרבה לפני תחילת תוכנית ההתנדבות שאקח בה חלק בחודשים הקרובים.
יממה עברה מאז ואני ניצבת מול הררי הפסולת שנערמו משתי גדותיו ועל קרקעית הנהר החוצה את העיר קטמנדו. הצחנה העולה מהנהר מכה בי קודם והעיניים מסרבות להאמין. זרם עכור ואפרפר מנסה לפלס את דרכו בין האשפה. שקיות ניילון, שיירי מזון, סוליות נעליים, צמיגים ובקבוקי פלסטיק, מושלכים על הקרקע וביניהם פוסע בשלווה חזיר.
את הגשר שעובר מעל הנהר חוצים אנשים רבים בלי להעניק תשומת לב מיוחדת למראה שנבלע בהמולה הכללית בזמן שאני צועדת אל הרחוב. צחנה מתערבבת עם ריחות טיגון ותבלינים. על דרך עפר שמשמשת ככביש וכמדרכה בו זמנית נעים אנשים וכלי רכב לכל הכיוונים. רעש צפירות המכוניות וטרטורי האופנועים מהדהד כשאני מנסה להתרגל למראות שכמוהם טרם ראיתי.
בבית החדש שלי בשכונת סוואימבו בקטמנדו אני פוגשת את יתר חברי המשלחת ויחד אנחנו לומדים על אורח החיים החדש שנצטרך לסגל לעצמנו כאן.
נפאל סובלת כרגע ממצוקת מים, משום שלא ירדו השנה די גשמים וכתוצאה מכך יש גם מחסור בחשמל, מאחר שעיקר החשמל בנפאל מופק באמצעות מים. לכול בית מוקצות ארבע שעות חשמל בלבד מדי יום, כשטווח השעות אינו קבוע ויכול להיות לעיתים בין השעות ארבע לשמונה בבוקר ולמחרת בין השעות שתיים עשרה לארבע- בבוקר או בצהריים.
אספקת המים אל הבית מגיעה מבאר גדולה שנמצא בחצר ומועברת בעזרת משאבה חשמלית אל מיכל המים בגג, ממנו מגיעים המים אל כל הברזים בבית. בבוקר הראשון שלנו, אנחנו מתעוררים לגלות שאספקת המים במיכל אזלה ושאין חשמל כדי להפעיל את המשאבה ולהעביר מים אל הבית. אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עם המצב, דרכים שלא תמיד כוללות צחצוח שיניים. ומבינים שלא נצטרך רק לצמצם את זמן השיטוטים בפייסבוק, אלא להתרגל לאורח חיים של צמצום במלוא מובן המילה.