אודי סגל (תמונת AVI: חדשות)
אודי סגל|תמונת AVI: חדשות

יוסי ביילין הולך הביתה. בדמותו היו תמיד שני ניגודים שמשכו עניין ועוררו יצרים - מצד אחד המהפכנות, הרצון לשנות, היכולת היצירתית לחשוב אחרת. ואילו מצד שני המראה והדימוי המרובע, הסטרילי, ה"לפלפי" של שמאלן, יפה נפש עם "עיגולדים". ביילין היה מהפכן הקטיפה. צ'ה גווארה עם שביל בצד ועניבה.

עם הניגודים האלה ביילין יכול היה לחיות. הם סייעו לו. הם יצרו את המותג שנקרא ביילין. אבל מה שגרם לו לרדת מבמת הציבוריות הפוליטית בישראל הם שני ניגודים אחרים שאותם לא הצליח ליישב: ההבדל שיש בין מעמד להשפעה, וההבדל בין מספר אחת למספר שתיים.

יוסי ביילין היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בישראל. הוא היה מה"בלייזרים" של שמעון פרס, כשפרס עוד היה "חתרן בלתי נלאה",כפי שכינה אותו יצחק רבין ז"ל, בספרו "פנקס שירות". הוא היה לידו בכל המאבקים הפנימיים בעבודה. הוא היה סגן שר האוצר לאחר שפרס כראש ממשלה הציל את הכלכלה הישראלית מקריסה באמצע שנות השמונים. לשיאו הגיע כסגן שר החוץ שמעון פרס, בימי ממשלת רבין השנייה ב- 1992. רבין לא סבל אותו. "הפודל של פרס", כך כונה על ידי המחנה הרביני הבטחוניסטי.

אבל ביילין, ה"פודל", הוביל את רבין עצמו למהלך הכי גדול שלו עצמו בהסכמי אוסלו.

ביילין יזם את המפגשים הראשונים ה"אקדמיים" עם אנשי אש"ף. הוא תפר את ההידברות, את יסודות ההסכם, את הרציונאל. הוא גייס את פרס שהפעיל את רבין והניע את המהלך המהפכני והשנוי במחלוקת של העסקה עם אש"ף. ביילין היה מספר שתיים קלאסי. יצירתי. דיסקרטי. צנוע ורב תעלולים.

הוא גם ראה את החורים בהסכם והיה הראשון שהחל בשיחות עם אבו מאזן על הסדר קבע ב-1995. הוא הבין שצריך להגיע לסוף לפני שמבחני הביניים יקרסו לתוך עצמם. כפי שזה קרה.

אבל ביילין, כמו כל פוליטיקאי, לא רצה רק בהשפעה. הוא רצה את ההכרה. הוא רצה להתקדם. זה טבעי ומובן וברור. אבל יש לזה מחיר.

יוסי ביליין (צילום: רויטרס)
ה"פודל" הולך הביתה. יוסי ביילין (רויטרס)|צילום: רויטרס

זה החל בהתמודדות שלו על ראשות מפלגת העבודה ב- 1997 מול אהוד ברק. הוא עודהצליח אז לייצר אג'נדה ברורה נגד הישיבה בלבנון שתרמה להחלטה של ברק לסגת.

הוא מונה לשר משפטים בממשלת ברק וכבר אז היה פחות משפיע. אחר כך היה הראשון להתנדב לשמש דוגמא לשיגיון פוליטי של ברק ולהתפטר מהכנסת במסגרת ה"חוק הנורווגי", וכך מצא את עצמו בתוך שנה מחוץ לכנסת.

הוא הקים את תנועת שחר, התמודד ולא נבחר, ואז ערק עם יעל דיין למרצ. גם שם שובץ במקום לא ריאלי.

הוא גייס את כל כוחו והאשראי המדיני שצבר והוביל ליוזמת ז'נבה. מהלך שתפס כותרות, והשפיע על שרון ללכת למהלכים מדיניים נגדיים. אוהביו של ביילין טוענים שז'נבה הולידה את רעיון היציאה מעזה. וייסגלס העיד על כך בראיון. אריק לא כאן כדי להכחיש.

ביילין עם השפעה מוחלשת ניסה בכל כוחו לצאת ממשבצת הסגן ולעבור למשבצת המוביל. הוא התמודד על ראשות מרצ אחרי התפטרות שריד וניצח.

מהרגע שהפך למספר אחד - מהרגע שהשיג את היעד הפוליטי - החלה הנפילה. ביילין נשאב לקטטות, לפוליטיקה, להישרדות ואיבד את הברק, את ה"בייליניות" האופיינית. אחרי שנתיים כראש המפלגה וכישלון להביא עוד מנדטים - ביילין פינה את מקומו. היו שמועות שהוא עוד קיוה להיות השר השני של מרצ אם לבני היה מקימה קואליציה. אבל כשגם החלון הקטנטן הזה נטרק - ביילין החליט לארוז.

יוסי ביילין למד על בשרו את הפער בין יכולת השפעה למעמד. מעטים יכולים להחזיק בשני הדברים: לשמר את היכולת ליזום, ליצור להניע וגם לשמר על המקום הראשון המוביל המנהיג.

קצת קשה להודות בכך - אבל בשורה התחתונה ביילין היה משפיע יותר, יעיל יותר כמספר שתיים. ברגע שהפך למספר אחת החל את דרכו החוצה.

הנחמה היחידה של מהפכן הקטיפה שרבים מיריביו ומתנגדיו מדברים היום "ביילינית" - הניתוח הצליח, החולה מפרפר והמנתח תולה את החלוק.