בפרשת השבוע מופיעה תחילת נאום הפרידה הארוך של משה. הוא כבר כמעט בן 120, העם אוטוטו נכנס לארץ המובטחת והוא עצמו יישאר מאחור, על הר נבו. בנאומו הוא פורק את כל מה שעל ליבו: קורות המסע המפרך שעברו יחד וחטאיו של העם - כתוכחה על העבר ואזהרה לקראת העתיד.
כנקודת פתיחה לסיפור המסע הוא בוחר בנקודה קצת תמוהה: הוא פותח בהחלטה שלו לפנות מקום בפסגת המנהיגות ולחלוק אותה עם "אֲנָשִׁים חֲכָמִים" נוספים שישמשו כשופטים ויקלו על משאו הכבד. הבחירה המעניינת הזו של משה ראויה לתשומת לב.
כשמשה מתאר את נסיבות ההחלטה למנות "אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים", הוא משתמש בביטוי טעון בתרבות שלנו - 'אֵיכָה': "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם". עינם החדה של חז"ל צדה את העניין והם מיד קישרו אותו לטרגדיה של חורבן בית המקדש: "שלושה נתנבאו בלשון 'אֵיכָה': משה, ישעיה וירמיה. משה אמר: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי"; ישעיה אמר (בנאום תוכחה ערב החורבן): אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה"; ירמיה אמר (במגילת איכה שמקוננת על החורבן): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (מדרש איכה).
ההנהגה מנותקת מהמונהגים
שני האזכורים האחרים של איכה שמביא המדרש עוסקים בחורבן. כיצד, אם כן, מקושרת חלוקת סמכות משה עם חורבן? החורבן מהדהד מהאופן בו בוחר משה להתנסח פה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"; "וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם" - הוא מדבר ב'אתם' ו'אני', לא ב'אנחנו'. הוא שם את העם מנגד ובכך מנתק את עצמו מהם. הוא אינו רואה עצמו שותף מלא באתגרים ובקשיים: "זה עניין 'שלהם', לא 'שלי'", הוא אומר לעצמו.
במוצאי שבת נציין את תשעה באב. בסיפור החורבן המפורסם על קמצא ובר קמצא (מסכת גיטין), בו מסולק אדם מאירוע רב מוזמנים בבושת פנים, מופנית אצבע מאשימה כלפי המנהיג שנכח במקום: הוא לא ראה עצמו שייך לעניין ובחר שלא להתערב בסיטואציה החמורה בה מושפל אדם בפומבי. הוא לא נתן למהומה להפריע את סעודתו, שהיא חלק מעסקת החבילה של מנעמי השלטון.
מצב של ניתוק ההנהגה מן המונהגים מבשר על חורבן שמתקרב; על אש שמאיימת לשרוף את נכסיה היקרים ביותר של החברה. אין ספק שאנחנו מתחילים להריח 'ריח של שרוף': האש ששרפה את משה סילמן מתחילה לחרוך את מרגלותיו של בית המקדש השלישי, אותו התחלנו לבנות כאן בקושי עצום ותקווה גדולה. הבעיה שלנו היא ששם, בפסגה השלטונית, לא מרגישים בחומה של האש המתקרבת. היא לא חורכת את עורם של נבחרינו ולכן, הם מתכחשים לקיומה.
"בית המקדש שלנו נתון בסכנה"
בהתייחסו למעשהו של משה סילמן אמר נתניהו: "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". כשראש הממשלה רואה בסיפור מזעזע שכזה טרגדיה אישית ולא לאומית, כאשר הוא חש עצמו חסין אש ומדבר ב'הוא' ו'אני' - אנחנו נמצאים בסכנה גדולה. עד שהמנהיגים שלנו לא יריחו את האש שמתחילה להתלקח בקרבנו, יחושו בצריבתה ויתחילו לדבר ב'אנחנו' - בית המקדש שלנו נתון בסכנה.
אז במוצאי שבת, כאשר חלקינו יבחר לציין את תשעה באב ולהתייחד עם זיכרון הבית שחרב, נוכל לחשוב על דרכים לעצור את האש שמתחילה להשתולל; נוכל לטכס עצה כיצד להציל את הבית שלנו, בתקווה שגם המנהיגים שלנו ישמעו את האזעקה ויתחילו להפעיל את מערך הכיבוי.
טובה בירנבאום מהישיבה החילונית "בינה", העוסקת בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי