לילה קשה עבר על עזה. בלי חשמל ומים. חושך שרר בבניין. מזג אוויר היה קר ולא הייתה איך לחמם את הבית. אין גז גם בשביל לבשל. יש לי אחים קטנים, ומאז תחילת המבצע הם צורחים כל הלילה, בגלל ההפגזות, בגלל המחסור באוכל, בגלל הקור ובגלל המחסור בתרופות. אשתי לא ישנה. הילדים והמבוגרים בעזה חיים בחרדה.
הבית שלי עדיין הרוס לאחר שהמטבח נפגע בתקיפה של צה"ל. לא סידרתי עדיין את החלונות המנופצים - רק שמתי עליהם פלסטיק. אני נוסע לעבודה תחת אש. מפחיד. אני לא מתקרב למכוניות, בגלל שאני יודע שיכול להיות שיפציצו אותן. אני לא נוסע ליד בניינים מסוימים.
אנשים מחכים שהמצב יירגע. החיים כאן לא בשיגרה. מדובר במלחמה שלא ראינו עד כה. מלחמה כזו אגרסיבית עוד לא נראתה. הטייס של חיל האוויר רואה את האנשים למטה ומפציץ בלי שום רחמנות על מי שלמטה. לישראל לא אכפת שיש כאן אזרחים. וכל זה נעשה בגלל כמה רקטות.
חמאס, ישראל ומצרים אשמות
אני כועס על כל הצדדים - גם על חמאס, גם על ישראל וגם על מצרים. על כל העולם. אין לנו חיים נורמליים. יש לי הרבה חברים שהיו נגד החמאס ועכשיו הם בעדו, כי הם רואים איך צה"ל מפציץ בלי רחמנות. האויב הורג אותנו ואת הילדים שלנו בלי לרחם.
כשאני יושב במשרד ושומע את המטוס אני לא יושב ליד החלונות. אני יורד למחסן, למטה, או מתחבא ליד קיר פנימי בתוך הבית. פה לא נותנים לנו הוראות מה לעשות בזמן שקורה משהו. אני רק שומע את המטוסים מלמעלה.
זו מלחמה לא הוגנת: ישראל עם הנשק המתקדם שלה מנהלת מלחמה נגד כמה אנשים שיש להם רקטות. תושבי הדרום לא ישנים - ולנו אין אוכל. אנחנו עדיין יותר מסכנים.