חם במג'דל. אני לא מדבר על מזג האוויר, כמו על התחושות הקשות ביישוב הצפוני. ביום ראשון כשהגעתי למקום, בירכו את בואי שני אלמנטים: חבורה של מקומיים חביבים שהפנו אותי, כמו את רוב אנשי התקשורת, לגבעת הצעקות שם "כל האקשן", לא לפני שהציעו לי לעצור ולהצטרף אליהם לקפה של בוקר. מטרים ספורים משם נתקלתי בכיכר היישוב המרכזית, עליה הונף דגל סוריה בגאון ובגאווה.
זו אולי תמצית הסיפור של המקום, מצד אחד תושבים שמנסים לחיות את חייהם בשלווה, אבל עם "עין לדמשק צופיה".
בערב היום הראשון, אחרי שעות רבות של התכתשויות בין כוחות הביטחון והמפגינים מן הצד הסורי, ופריצת הסטטוס קוו השביר בין תושבי מג'דל לכוחות הביטחון בדמות ידויי אבנים מסיבי, עדיין ניתן היה להרגיש את אדי הגז שצרבו את כבודם של תושבי המקום. שאריות רימוני הגז וההלם, דווקא בצד הישראלי, נותרו כעדות אילמת למה שהתרחש דקות ספורות קודם לכן.
מותש ומטוגן מהשמש, החלטתי לרדת לפאב הסמוך למקום בו לנתי. במקום פגשתי שני ברמנים חביבים, שנקרא להם פ' ו-ה'. משיחה לא קצרה עם השניים ייתכן וניתן להתחיל להבין את התחושות ובעיקר הקרע ביישוב. מתברר שקיימת ממש תהום בין התומכים בסוריה, כאשר בשאר אסד עומד בראשה, לבין תומכי סוריה ללא אסד, הקודם או הנוכחי. אל תצפו לשמוע תמיכה במדינת ישראל, לפחות לא פומבית. אולם, קצת קשה להאשים אותם בחוסר הסולידריות נוכח מצב התשתיות הרעוע של כבישי היישוב, תמונות שאינן חדשות ביישובים רבים שכאלה.
"אנחנו לא יכולים לחיות בדמוקרטיה"
אל תצפו לשמוע שם בקול, אבל יש דרוזים מפוכחים במקום שרואים מה קורה מעברו השני של הגבול ויעדיפו לחיות בדליית אל כרמל או עוספייה הרבה לפני שיצטרכו לחיות תחת שלטון אסד כלשהו. יש כאלה, לעומת זאת, שעדיין מאמינים שהכל קונספירציה מערבית-אמריקנית-ישראלית להפלת משטרו של אסד, ו"אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים לחיות בדמוקרטיה, תראה מה קרה בעירק".
התמונות שמגיעות בשבועות האחרונים מדרעא או מחמה מוסברות כלאחר יד כפעולות של ארגוני פשיעה מקומיים בלבד. "למה שום דבר לא קורה בדמשק? שם אין ארגוני פשע שכאלה", הם טוענים.
עבור הדור הצעיר והמשכיל של מג'דל, כזה שלא ידע כיצד נראים החיים תחת השלטון הסורי, תנועות ההתעוררות ברחבי העולם הערבי מתקבלות בהבנה: "תראה כיצד עמים שהמנהיגים שלהם מחזיקים מעמד בשלטון עשרות שנים מתעוררים", אומר פ', "גם אני רוצה לגור בסוריה דמוקרטית". ה' ששומע את הדברים דווקא לא שש לדמוקרטיה, לפחות לא מהסוג המערבי: "אנשים אוהבים את בשאר, כמו שאהבו את אביו, אני יודע שקשה לתפוס את זה בעיניים שלכם אבל זאת האמת מבחינתי".
חשש שהאירועים יפגעו בתיירות
אחרי שיחות נפש על משמעות אירועי היום, והרבה יותר מדי בירה, מטוגן מן השמש הקופחת וטוב לבב שבתי לחדרי, לא לפני שבעלי הפאב עצרו אותי בדרך. הם החליטו לברר דווקא איתי מדוע צה"ל נהג באלימות שכזאת דווקא מול קהל שליו של מפגינים שוחרי שלום מן הצד הסורי, וכיצד האירועים נתפסים על ידי צה"ל והעולם.
ביום המחרת, כאשר אחד הכתבים דיווח כי האירועים האחרונים ייתכן ויפגעו בתיירות באיזור, התרעם עליו אחד התושבים שהאזין לו והאשים אותו שהוא פוגע בעצמו בתיירות עקב הדיווח. מה שמוכיח, אולי, שגם במג'דל שמס רוצים לחיות את חייהם, להתפרנס בכבוד וכמובן כמו הרבה מהישראלים, להאשים את התקשורת בצרות היום.
רוצים לקבל דיווחים נוספים ישירות מהשטח? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסי זילברמן