המחזה שנשקף מחלון המטוס היה מרהיב. מתחתיי הציצו בקתות קש קטנות מתוך הסבך הירוק שנראה עד האופק. הרים גבוהים בשוליים השלימו את התמונה של אפריקה, כפי שהייתה בדמיוני. הפסטורליה התחלפה ככל שהמטוס הנמיך טוס כדי לנחות. על קרקע שדה התעופה נתגלו מסוקים משני סוגים בלבד: כלי טיס של האו"ם ומסוקים צבאיים.
הצטרפו לדף הפייסבוק של אוהד חמו
נחתנו. רכבים ובתוכם חיילים חמושים חמורי סבר הקיפו את המטוס וליוו את הנוסעים אל מה שאמור להיות טרמינל, ובמקרה הזה אולם קטן ודחוס שסבלים זורקים את תיקי הנוסעים באמצעו. בחוץ חוזר המראה על עצמו: אנשי ארגוני סיוע של האו"ם מסתובבים, ג'יפים של הצלב האדום והמון חיילים חמושים. ברוכים הבאים לדרום סודן.
קשה שלא לחוש במידת מה של סכיזופרניה בקרב האנשים כאן. מצד אחד רבים מתגאים במדינה החדשה, חדורי רוח חלוצית ופטריוטיות. מצד שני נתקלתי בלא מעט ייאוש בקרב אותם אנשים בדיוק - כעס על הפוליטיקאים המושחתים שמונעים את פיתוחה של המדינה.
"הפכנו מהר למדינה אפריקאית נורמטיבית שבה 10% מן האוכלוסיה שולטים ב-90% מהמשאבים מהר מדי", אמר לי מישהו כאן. כששאלתי מדוע העם לא מתקומם הוא ענה בהשלמה: "אי אפשר להוציא 10 בני אדם להפגנות. הם לא יודעים בכלל שאפשר".
"דבר משותף - האיבה לאיסלאם"
למרות נסיבות הגעתי, גירוש אזרחי סודן, ישראל זוכה פה להרבה פופולריות. מעל פני השטח מדובר בזהות אינטרסים כלכליים, חקלאיים, פוליטיים, והיו כאלה שהצביעו כי מתחת לפני השטח: לנו ולכם הישראלים יש דבר משותף - האיבה לאיסלאם.
תעודת הזהות של המדינה הצעירה הזאת, הצעירה בעולם, שהכריזה על התנתקותה מסודן רק ביולי האחרון וזכתה לעצמאות ולהכרה ממדינות העולם, היא בראש ובראשונה נוצרית. הכנסיות הרבות הפזורות בעיר היו גדושות לעייפה במתפללים לבושים במיטב מחלצותיהם במיסת יום ראשון. המיעוט המוסלמי נבלע כאן בין הרב הנוצרי, דבר מעניין בפני עצמו לאור העובדה שהשכנה המאיימת מצפון, סודן, היא מדינת הלכה מוסלמית הפועלת על פי חוקי השריעה.
מעטים האנשים שידעו על מה אני מדבר כשהצגתי בפניהם את השאלה המתבקשת "מה דעתכם על גירוש הדרום סודנים מישראל". דומה שהידיעה הזאת, שהוזכרה אמנם בעיתונים, נבלעה בין שלל הבעיות שעומדות בפני אזרחיה של המדינה הצעירה, ובראש ובראשונה העוני.
הנתונים מזעזעים: לחלק גדול מהאוכלוסיה אין מים זורמים, למרות הנילוס הזורם בגאון סמוך לעיר. הסיבה פשוטה - חשמל הוא לוקסוס בעבור רבים כאן, והדרך להעביר את המים לא תמיד בנמצא. אורח קבוע כאן הוא הרעב. נכון לתחילת השנה, מיליון בני אדם הוגדרו רעבים על פי נתוני תכנית המזון הבינלאומית של האו"ם.
5 מיליון רעבים עד סוף השנה
בסוף השנה הצפי הוא ל-5 מיליון פיות רעבים, כמחצית מן האוכלוסייה. סכסוך עם סודן השכנה על שדות נפט ועל העברתו דרכה לייצוא, מונע את הפקתו של המשאב היקר שהמדינה נתברכה בו.
בתוך האוכלוסיה הגדולה הזאת נמצאים גם ה"ישראלים" - אותם אזרחים שחזרו לכאן אחרי שהות ארוכה בארץ. חלקם חזרו פשוט כדי לסייע בבניית המדינה, אלא שהמציאות טפחה על פניהם. חלקם עובדים בעבודות דחק, אחרים מובטלים. במהלך סוף השבוע פגשתי כמה מהם. קשה היה שלא להבחין בכמיהה שלהם ובצימאון לשמוע על ישראל.
"מה קורה בארץ", למשל, הוא משפט ששמעתי כמה פעמים כאן. הם חיים כקהילה מגובשת, מדברים בנוסטלגיה על ישראל, מעבירים חוויות, זורקים שמות לאוויר, מתגעגעים. חוויית ההגירה החוזרת היתה קשה, כפי שהעידו בפני כמה מהם.
אחת הבעיות היא ילדיהם, שחלקם נולדו בארץ למציאות הישראלית ונאלצו לעבור הלם תרבות עם החזרה לכאן. אחרים מדברים עם בני המשפחה בעברית, מוודאים שהשפה תישאר, אולי בתקווה לחזור יום אחד, לא כמסתננים לא רצויים, אלא הפעם - בגאווה, דרך הדלת הקדמית.