זר לא יבין זאת. אבל מי שחברה במועדון, תמיד תזהה את שאר החברות. מועדון שכזה, שאף אחת לא רוצה להשתייך אליו, שהוא דרך חתחתים למועדון העילאי, למועדון הסגור, למועדון האמהות.
אין תנאי קבלה. אין אפליות על רקע לאומני, דתי או עדתי. כל אחת יכולה למצוא עצמה חברה בו. יש כאלו שמצליחות להשתחרר אחרי הטירונות, יש כאלה שמשוכנעות שהחתימו אותן קבע. כולם חושבים שזה עניין זמני, קצר שתכף יעבור, עיכוב בדרך. רק כאשר עובר חודש ועוד חודש ועוד שנה ועוד אחת, מחלחלת האימה: מתי זה ייגמר?
גליה ודר גולדמן כתבו על זה ספר. עם רעיון מצוין של שילוב הקולות של שניהם. מה היא עוברת, מה הוא עובר. הסוף הוא סוף טוב (אני לא הורסת, זה לא ספר מתח. גליה מספרת על הבן שנולד להם כבר בהקדמה). הזוגיות התחזקה, המשפחה גדלה, אפשר לנשום לרווחה.
גם למי שעובר את התהליך - וגם למי שמסביב
הם מעלים נושאים חשובים - ההתייחסות של המערך הרפואי, ההחלטה מתי להפסיק, הדיכאון, האובדן, ומה שמאפיין כמעט את כל מי שעוברת את התהליך - האשמה עצמית. בגידת הגוף. חוסר הצדק.
בעמוד הראשון רשומה הערה: "זהו סיפור אמיתי. שמותיהם של הרופאים, של בית החולים ושל כמה מהדמויות והמקומות בספר הנם בדויים". וכאן מגיע החלק המשעשע עבור חברות המועדון... מי יודעת מי זה "פרופסור הגואל"...? ומה שמו האמיתי של בית חולים "אושיה"...? בתוך ים הדמעות מותר גם קצת חיוכים.
זה ספר חשוב גם למי שעוברים את התהליך, כדי שידעו שהם לא לבד והם לא משוגעים ויש תקווה. אבל זה ספר חשוב במיוחד למי שמסביב. להורים, לחברים, לאחים. שכל כך רוצים לעזור ולתמוך ולא יודעים מה להגיד ולא תמיד מצליחים לתקשר. לנו, לפעמים, קשה לשתף אותם במה שאנחנו עוברים. בגלל שלא רוצים להכביד, בגלל שלא רוצים רחמים ובגלל שזה כל כך כואב ושורף ומעליב שפשוט אי אפשר לתרגם את זה למילים ממשיות.
אז הנה - ספר שיעשה את המלאכה במקומכם, שיספר את הסיפור שלכם. כי אולי השמות משתנים והזמנים אחרים, אבל בבסיסו זה אותו סיפור. אותה דרך. אותם כאבים.
קראתי את הספר וכל כמה עמודים הלכתי לבדוק שבחדר השני באמת נמה התינוקת שלי. הנס הפרטי שלי. התרופה לכל הכאבים.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il