לעיתים נדמה לי שבית העלמין בכרמיאל ביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא המקום החם ביותר בכדור הארץ.
כבר עשר שנים שאנחנו מגיעים לשם, שנה אחר שנה, מכווצים עיניים לנוכח השמש האימתנית. אגלי הזיעה שנושרים מהמצח כמעט זהים לאלו שזלגו לפני עשר שנים מתוך כומתה אדומה דוקרנית, מעלים באוב את אותה ההתלבטות: האם מול מצלמות הטלוויזיה חיילים יכולים לבכות.
יום זיכרון. שם גדול וטעון לשברי סצנות קטנים מהחיים. כמעט לא נעים לספר שהזיכרון החד ביותר שיש לי מאהוד מתנקז למילה אחת: אני אורז את האפוד לפני מסע, אהוד סוחב ארגז גדול וכבד. המעבר היה צר ואהוד, מתאמץ, ביקש ממנו לזוז. יותר נכון, דרש ממני לזוז. מילה אחת: זוז. זהו.
מניין השעות ליד הקבר גדול ממניין השעות עם אהוד
עם חלוף השנים מאגר הזיכרונות הולך ונהיה דליל יותר, עד שכבר לא ברור מהו זיכרון ומהו סיפור שסופר כל כך הרבה פעמים עד שהרהיב עוז להפציע בראש כזיכרון חי ומוחשי. מניין השעות ליד הקבר גדול יותר ממניין השעות שבילינו יחד איתו, סך החוויות המשותפות עם הוריו גדול יותר מסך הרגעים המשותפים עם בנם.
הוריו של אהוד תמיד מסבירים פנים. בחיוך עצוב תמיד שואלים, מתעניינים. ואנחנו עונים, לא מצליחים להתנער מתחושת אי הנעימות על כך שהתחתנו, שסיימנו ללמוד, שהתחלנו קריירה. כל אחד ובחירותיו, זה עורך דין, זה רואה חשבון. את התואר "הורים שכולים" הם קיבלו בכפייה.
אהוד שניאור נפל בגלל עודף מוטיבציה, הוקרב על מזבח של גחמות מטופשות. במהלך טירונות ביחידת דובדבן הרגיש רע ולכן לא התעורר לשמירה שגרתית בבסיס. במקום טיפול רפואי זכה לטרטור שנמשך לילה שלם, תחינותיו להיבדק על ידי חובש נענו בבוז. למחרת היום, במהלך טרטור נוסף התמוטט ומת. התחקיר הצה"לי העלה שורה של כשלים בשדרת הפיקוד וביטויים כמו טוהר הנשק ורעות נשלפו ממילון הקלישאות, ובין ה"תדע כל אם עברייה" ל"טוהר הנשק",אני הרגשתי שאיבדתי חבר.
החפצים שמגדירים את אהוד
חודשים קצרים אחר כך נשלחו המפקדים למאסר. את הצוות, שעל פי הצבא חונך על בסיסן של נורמות פסולות, פירקו ופיזרו, עד שלחץ תקשורתי והתערבות של ההורים גרמו למפקד מז"י דאז לחבר אותנו שוב יחדיו ולתפקד כצוות כשאר הצוותים ביחידה. שם, החלטתי שאני רוצה להיות עיתונאי.
בבית הוריו הנעים של אהוד הוצב ארון זכוכית מלא במזכרות מחמשת החודשים שבהם שירת בצה"ל. כומתה, מגן הוקרה, זוג מדים מידה ב', חפצים שנאספו בחמישה חודשים שמגדירים עכשיו את דמותו של אהוד לנצח נצחים. חלל צה"ל, חלל של צה"ל. צירוף מילים שלא מצליח לאגד בתוכו את חלומותיו, אהבותיו, מה שיכול היה להיות.
מחר, שוב נתכנס בנקודה החמה ביותר על כדור הארץ. הזיעה תנשור ממצחנו לשפתיים. העציצים המטופחים סביב קברו ילבלבו והעצים סביב החלקה הצבאית הצפופה יהיו מעט גבוהים יותר ממה שהיו בשנה שעברה. בצילם, נשלוף ממגירות זיכרוננו את אותם הרגעים הקטנים של אז, שהיום - הם אהוד.
גלעד שלמור הוא כתב חדשות 2. חברו לצוות רב"ט אהוד שניאור ז"ל נפל ב-2002, לאחר שהתמוטט במהלך האימון המתקדם. שרשרת כשלים הובילה למותו ב-9 באוגוסט. הוא הותיר אחריו שני הורים, אח ואחות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לדף של גלעד שלמור בפייסבוק