תוך כדי המשחק המדכדך נגד יוון, בין הפיהוקים, שאלתי את עצמי מתי היתה הפעם האחרונה שבה נהניתי ממשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. מתי בפעם האחרונה יצאנו מאצטדיון רמת גן או בלומפילד ואמרנו לעצמנו - היה שווה לבוא. לא בגלל התוצאה אלא בגלל המשחק.
זה קרה למיטב זכרוני לפני יותר מעשור- בקמפיין שהוביל ריצ'רד נילסן. יוני 2001. ישראל שיחקה אז נגד ספרד-כן אותה ספרד שהיום היא אלופת אירופה ואלופת העולם. היה משחק נהדר באצטדיון רמת גן שהסתיים בתיקו אחת .ישראל- כך הרגשנו היתה טובה יותר. העתיד נראה מבטיח.
ישראל היתה בדרך להצלבה- למשחק פלייאוף על הכניסה למונדיאל, אבל ארבעה חודשים אחר כך באוקטובר- הכדור של אנדי הרצוג האוסטרי שעבר בדקה ה 90 בין רגליו של נמני ונכנס לשער - לא רק מנע מישראל להגיע להצלבה, אלא בדיעבד גם "דפק" את הכדורגל שלנו למשך עשור לפחות.
אחרי אותו גול נילסן הלך הביתה וחשוב יותר - על הנבחרת השתלטה אובססיה. אם עד אנדי הרצוג, מאמני הנבחרת ניסו גם לשחק כדורגל יפה ולגרום לקהל ליהנות, אז אחרי השער האומלל הזה, החלו המאמנים כולם לקדש את "מבחן התוצאה" ותו לא.
"מבחן התוצאה" - ביטוי מאוס
זה קרה לא רק בכדורגל אלא בכל תחומי החיים במדינה. האיש שטבע את הביטוי הזה היה אהוד ברק,שאמר כי רק השורה התחתונה קובעת. אם נסוגים מלבנון- לא משנה הדרך. אם הולכים למשא ומתן עם הפלסטינים בקמפ דייויד לא צריך להכין את העם לוויתורים, או לעשות ג'סטות לפרטנר שלך, אלא רק להציג תוכנית מוגמרת.
החיים לימדו אותנו שברק טעה. הדרך, האופן שבו אתה מתנהל משפיע באופן מכריע על התוצאה. ברק נכשל בכל מעשיו וסולק מתפקיד ראש הממשלה ודווקא בכדורגל, תחום שאמור להיות רומנטי וטוב יותר מהחיים עצמם, אימצו בחום את הביטוי המאוס הזה - מבחן התוצאה.
בעידן של גרנט- זו היתה לפחות אידיאולוגיה. ישראל תוציא מהנבחרות האחרות את החשק לחיות- תעשה עבירות, הצגות בזבוזי זמן, אבל לפחות לא תפסיד בדקות האחרונות. להגנתו של גרנט, השחקן ההתקפי היחידי שהיה לו מלבד יוסי בניון היה פיני בלילי ויכול להיות שלא היתה ברירה.
מאוכזבים מהתוצאה, סובלים מהדרך
רגע השיא של האידיאולוגיה המשונה היה במשחק בשווייץ. ישראל היתה חייבת ניצחון כדי לעלות, אבל גרנט שיחק במערך הגנתי. לא העז. כאילו חשוב יותר לשמור על מאזן נקי מהפסדים מאשר לנסות לשחק כדורגל.
הנבחרת של גרנט, לא מוכשרת במיוחד, סיימה קמפיין שלם בלי להפסיד. מצד שני מהקמפיין הזה זוכרים בעיקר את בזבוזי הזמן של אוואט באירלנד, ואת ההצגה של בן חיים שהובילה להרחקת טרזגה ברמת גן. במקום לדבר על כדורגל נדמה שהנבחרת שלנו החלה לעסוק ב "להישאר בתמונה".
אחר כך, אצל קשטן וגם פרננדז רק גדל הפער ,הניכור בין הכדורגל המשעמם של הנבחרת לבין הקהל שלה. קשטן ששיחק כדורגל התקפי במסע המופלא של הפועל תל אביב באירופה, הגיע לנבחרת והפך גם הוא למאמן ציני. אחד שבשם "מבחן התוצאה" מעלה הרכב הגנתי, מסרס, שנועד קודם כל לא לספוג - זה כמובן לא עובד.
בסך הכל רוצים כדורגל טוב
ישראל לא מספיק טובה כדי לעלות לטורניר גדול, וכך אנחנו גם מאוכזבים מהתוצאה וגם סובלים מהדרך. הציניות כל כך גדולה שאחרי המשחק המאמן מדבר על כך שהיינו טובים יותר ושלטנו. כך קשטן אחרי שקרואטיה פרקה את נבחרת ישראל ברמת גן (ובסיום אפשרה לישראל לצמצם) כך גם פרננדז שאומר אחרי הפסד 2-1 את המשפט האלמותי- "במחצית השנייה ניצחנו 1-0". משחק אחרי משחק המאמן מתאר התקדמות ואנחנו מסירים את קורי השינה מעינינו ותוהים אם צפינו באותו משחק שעליו הוא מדבר.
אז הערב בבלומפילד נופצה גם אשליית התוצאה. יוון, שהכדורגל שלה במשבר עמוק, לא התאמצה במיוחד מול הנבחרת שלנו. 90 הדקות היו סבל מתמשך לכל מי שאוהב כדורגל.
גם אם ישראל היתה מבקיעה שער מקרי ואפילו מנצחת עדיין היינו מסיימים את המשחק בבאסה,בתחושה שבזבזנו שעתיים והיינו יכולים למצוא משהו טוב יותר לעשות בשישי אחר הצהריים.
פרננדז ילך הביתה ומאלי גוטמן ,שיהיה כנראה המאמן הבא,יש לי רק בקשה אחת.
תשכח ממבחן התוצאה.
הרכב הגנתי שישיג 0-0 משמים בבית נגד פורטוגל - לא ייחשב הישג. אנחנו לא מצפים לניצחונות או לעלייה למונדיאל (מבית שכולל את פורטוגל ורוסיה).
יש לנו בקשה קטנה אחת - ליהנות מדי פעם,לכמה דקות מכדורגל טוב, תוסס והתקפי.
לשם כך צריך לקחת סיכונים, להעז- כמו שעשית בקמפיינים האירופים בהפועל תל אביב.
כשזה יקרה גם אם הנבחרת שלך תפסיד (וזה יקרה) נוכל לצאת מרוצים מבלומפילד.
נוכל לחזור ולהיות גאים בנבחרת ישראל.