הביקור של בנימין נתניהו בסופיה שבבולגריה, יממה אחרי רומניה, הוא חלק ממה שהוא מכנה "האסטרטגיה הבלקנית". מדובר בניסיון שלו ושל שר החוץ אביגדור ליברמן לקרב מדינות באזור הבלקן - כמו יוון, קפריסין, בולגריה, רומניה ואלבניה - כשכולן זוכות לביקורים.
ברומניה, למשל, היה נתניהו ראש הממשלה הישראלי הראשון שביקר במדינה ב-20 השנים האחרונות. הדבר מעלה את השאלה - למה הרומנים מוכנים ללכת עם ראש הממשלה ולהתנגד להקמת מדינה פלסטינית באו"ם?
מאחורי ההחלטה עומדים כמובן גם אינטרסים כלכליים, אבל יש הרבה מעבר. למשל, במקרה הרומני, שם קיים במרכז המדינה מיעוט הונגרי שמעוניין לקבל אוטונומיה ובהמשך אולי גם מדינה. כשהרומנים מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית הם חושבים על המיעוט ההונגרי שלהם.
הטורקים, שהשיחות איתם התפוצצו והם לא מוכנים לנוסחאות פשרה, הודיעו לפלסטינים שיתמכו באו"ם בהקמת מדינה באופן חד-צדדי. אולי כדאי שמישהו יזכיר להם שאם מבחינה מוסרית הם תומכים בפלסטינים, אפשר לתמוך בנתינת אוטונומיה לכורדים - מה שמטריד את הטורקים.
זאת מדינאות יצירתית, אך גם מדיניות של עימות, שעדיף במקומה לנקוט באסטרטגיה של גישור, נוסחאות והתקדמות. עם זאת, כאשר אין פריצת דרך ואין משא ומתן, זו גם דרך להשיג את האינטרסים המדיניים בעולם.