כשקוראים את ספרי הילדים של אלונה פרנקל קשה להחליט מה יותר אוהבים - את הסיפורים המצחיקים או את הציורים המקסימים של אלונה. מה שבטוח הוא שנפתלי, גיבור הספרים, הפך להיות כבר בן משפחה.
לפני יותר משלושים שנה יצא הספר הראשון בסדרה - "סיר הסירים", שהפך לספר חובה כמעט בכל בית. למדנו להכיר את נפתלי, את אמא שלו ואפילו את אחותו ציונה. משפחה של מתולתלים.
בספר החדש של אלונה פרנקל "למה לנפתלי קוראים נפתלי" אנחנו מגלים איך זכה ילד הפלא הזה לשמו. ובניגוד לספרים הקודמים בהם אנחנו זוכים לקחת חלק בחיי היומיום של נפתלי, הפעם אמא של נפתלי מספרת לנו על ילדותה.
היא מספרת על ילדה קטנה שחיה בארץ רחוקה בתקופה אכזרית של מלחמה, כאשר אנשים רעים וחזקים ניסו להשתלט על העולם ולהרוג אפילו ילדות קטנות ומתולתלות כמוה. היא מספרת על המשפחה שלה שחלקם כבר אינם אך ממשיכים לחיות בזיכרונות.
"ספר אמיתי, רגיש ומדוייק"
ואז היא מספרת על סבא שלה, נפתלי. ולמרות שידעתי שזה עומד להגיע, ולמרות ששיערתי שזו הסיבה שלנפתלי קוראים נפתלי, כשאלונה פרנקל מספרת על סבא נפתלי נפרץ הגוש החונק בגרון והדמעות שוטפות את פניי.
אם אתם מחפשים ספר שמדבר עם ילדים קטנים על השואה בלי לגרום להם ליותר מדי טראומות - זה בדיוק הספר המתאים. הוא אמיתי ורגיש ומדויק כל כך. הוא נוגע בבפנוכו של הנשמה בלי לעשות פצעים.
אני לא יודעת האם אתם נוהגים לקרוא את הספרים בעצמכם לפני שאתם מקריאים אותם לילדיכם, אבל אולי הפעם כדאי שתעשו כן. גם אם לא תמררו בבכי כמוני, יש סיכוי גדול שכשתקראו את הספר בפעם הראשונה תגיעו לסוף עם גרון חנוק וקול נשנק. לא שזה רע, אבל זה יכול קצת להבהיל את הילדים הקטנים.
ילדה של ניצולי שואה
ספר נוסף שיוצא בימים אלו הוא "הייתי ילדה של ניצולי שואה". רומן גרפי של ברניס אייזנשטיין הקנדית. היא מתמודדת עם הזיכרונות הפרטיים שלה מול הוריה, שניהם ניצולים.
אייזנשטיין היא נציגה אמיצה של דור שנולד אל עולם שמנסה להתאושש מזוועות המלחמה. כבוגרת יש לה ראייה שיפוטית על דברים שקרו בילדותה, על היחסים בין הוריה ועל היחסים של שניהם איתה.
זה אומנם מוגדר כרומן גרפי, אך הסיפור הכתוב תופס בו מקום רב. הציורים לא מזמינים ולוקח זמן להתרגל ולחבב אותם, אבל הכתיבה המיוחדת והסיפור האישי כובש מייד ונותן זווית אחרת לסינדרום הדור השני.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- - sigalr@news2.co.il