"נו", שאל אותי כמעט כל מי שראה אותי קוראת את הספר החדש של רון לשם, "הוא יודע לכתוב גם לא על מלחמות?". הרבה סקרנות הוא עורר, החדש של לשם. כשהספר הראשון שאתה כותב ("אם יש גן עדן") הופך במהירות לרב מכר, לשיר ולסרט מועמד לאוסקר, לא פשוט להוציא ספר שני.
הפעם הרחיק לשם עד הפובליקה האיסלמית של אירן. קאמי, צעיר עם שאיפות, עוזב את עיירת הולדתו ונוסע לעיר הגדולה ללמוד הנדסת מכונות. הוא מתגורר בביתה של דודתו, כוכבת עבר שאיבדה את תהילתה עם נפילת שלטונו של השאה.
בבניין של הדודה זהרה מתגוררים דיירי משנה - בקומת הקרקע גרה גברת סאפורה, לשעבר שופטת בבית המשפט העליון, כשלנשים היה עדיין מותר לומר משהו באירן. בקומה השנייה גר באבק טיבאן, בן 27, הומו. אירן היא לא מדינה להומואים. הממשל מוכן לממן לך ניתוח לשינוי המין כדי שתהפוך לאישה ותוכל לשכב עם גברים. אבל - הומו? אין דבר כזה.
יש להם את השגרה שלהם בבניין, שגרה של אנשים תלושים שחיים מאחורי תריסים מוגפים ונזהרים מהשכן המרגל. חיים בשקט, שלא יזכרו בהם. ואז מגיע קאמי. יותר נכון, מגיע קאמי עם הלפטופ שלו ומחבר את הבניין לאינטרנט, לעולם החיצוני, לעולם השפוי. ומאז כבר כלום לא כשהיה.
לא להיבהל מהעמודים הראשונים
כשקוראים את "אם יש גן עדן" ואת סיפורו של הצוות שהגן על הבופור, משוכנעים שרון לשם היה שם. והיכולת המופלאה הזו שלו לכתוב סיפור אישי ואינטימי שהוא לא חווה בעצמו אלא דרך תחקיר המעמיק, נשמרת גם ב"מגילת זכויות הירח". אחרי כמה עמודים כבר שוכחים שאת הספר כתב בחור ישראלי, רק בן 33, שגדל בגבעתיים ועובד היום בטלוויזיה.
והסיפור של קאמי שואב פנימה. יחד איתו אנחנו יוצאים מהחממה ומגלים את האכזריות, הייאוש והאין אונים של לחיות במדינה שמוחקת כל זיהוי אישי. זה לא שלא שמענו סיפורים על משטר האימים שם, אבל לשם נותן לנו את ההזדמנות לפחד, לכעוס, לכאוב, להיזהר, להרגיש מה זה שהכל נלקח ממך והאימה אל גרונך ידה שולחת.
לא להיבהל מהעמודים הראשונים, לא הצלחתי להבין מה למה התכוון המשורר ודילוג עליהם לא פוגם בהנאה שבקריאת הספר, וזהו ספר סוחף וממכר. בלי דמעות ובלי דרמות, רק עצב שממלא את הלב.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il