כל ערב יום זיכרון לשואה ולגבורה מכיל בתוכו מעין פרדוקס אקלימי: האוויר בדרך כלל נעים ואביבי, אך הוא כבד יותר לנשימה, מסתרבל בדרכו לריאות. בדיוק באותו האופן, לדעתי, מחזיקים צעירים רבים בפרדוקס פנימי משלהם לגבי ערב יום הזיכרון לשואה - קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מנגבים חומוס, צוחקים מכמה בדיחות, אבל הכל פשוט כבד יותר.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של גלעד שלמור
בדיוק בגלל זה, כמעט כל ערב יום השואה מהול במנה מדודה של רגשות אשם. רובנו מצליחים להרגיע אותם עם צפייה ברוברטו בניני או בסטיבן שפילברג, אך לא תמיד זה משקיט את התחושה המנקרת שצריך היה להתייחס יותר. אין ספק שהדור הצעיר רוצה להתעמק ביום החשוב הזה, אבל רבים לא יודעים כיצד. הטקסים הרשמיים בכיכר העיר נראים בדרך כלל כמו קלישאה של טקסי יום זיכרון - יזכור, אפר ואבק, תלמידות למחול שמתכנסות לתוך עצמן בריקוד איטי עם עיניים עצומות. החברה השתנתה, אך הטקס קפא על שמריו, וכמו כל דבר שחוזר על עצמו, גם האלמנטים של טקסי יום השואה מאבדים את משמעותם.
זאת הסיבה שבגללה אני כל כך אוהב את פרויקט "זיכרון בסלון". הפרויקט המיוחד שהוקם על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון, מזמין צעירים ישראלים לארח בסלון ביתם ערב זיכרון לשואה ולגבורה. כמה עשרות אנשים שמתכנסים ביחד באווירה חגיגית ומכניסים את ההנצחה הביתה.
הלו"ז המתוכנן בקפידה נפתח במתן עדות של ניצול שואה. שעה קצרה, דחוסה ואינטימית עם היסטוריה אישית שהפכה להיסטוריה לאומית. פנים אל פנים, בדממה, מקשיב הקהל הקטן לכל מילה, חולק עם הניצול את סיפורו בחלל מצומצם וביתי. אחר כך שרים - הגיטרות נשלפות, המפוחיות יוצאות מהנרתיקים, מי שיכול שר, לאו דווקא יהודה פוליקר, לאו דווקא בעברית.
ולבסוף מדברים: המארח מנהל דיון שיכול לנוע ממשמעות קיום העם היהודי במולדתו ועד סוגיית רצח העם בסוריה. הנושאים משתנים, אך דבר אחד נשאר קבוע - אותה הרגשה של הפוגה. עוצרים לרגע, כדי להתעמק ביחד.
שינוי פורמט הטקסים הכרחי לטובת שימור ההיסטוריה
להערכתי, שינוי הפורמט של טקסי יום זיכרון יהיה מחויב המציאות אם נרצה לשמר את ההיסטוריה. המפגשים הקטנים בבתים מצליחים להנגיש את ההנצחה לקהל צעיר יותר, למי שרוצה לספוג ערכים אבל מעז לשאול למה צריך אותם, למי שמכבד את זיכרון השואה אך רוצה למצוא גם סיבות אחרות כדי להצדיק את קיומנו כאן. עם חלוף השנים, כאשר זיכרון השואה ילך ויטשטש והניצולים ילכו לעולמם יחד עם סיפורם, הדרך היחידה שבה נוכל לשמר את הזיכרון תהיה בעיסוק במשמעותה של השואה, ופחות באזכור מימדי הטרגדיה, שגם כך הם בלתי נתפסים.
את זה אנחנו נעשה הערב אצלי בסלון - השנה תהיה זאת השנה השנייה שאארח "זיכרון בסלון". ההיענות מדהימה, אין מי שמסרב להזמנה ועוד ועוד אנשים מבקשים להצטרף. הפרויקט שהתחיל ב-30 דירות בשנה שעברה , גדל השנה ל-150 דירות שיארחו ערבים כאלה בכל העולם, ממיאמי ועד דליית אל כרמל.
כל מי שמארגן ערב כזה בביתו עושה את זה מתוך הבנה שחייבים לשמר את המסורת הזאת כדי שהסיפור לא יישכח, שההיסטוריה לא תתפוגג. הסופר הספרדי קרלוס רואיס סאפון כתב פעם ש"כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים". גם הערב, בין אם בתל אביב, ניו יורק, או אוסטרליה - ננסה לגרום לנספים, לניצולים ולסיפורים להמשיך לחיות.