מי ששוחח השבוע עם אנשיו של ראש הממשלה, יכול היה להתרשם כי ההכנות לנאום ראש הממשלה ביום ראשון הקרוב, נערכות ברמות של לא פחות מההכנות לביקור הראשון של נתניהו אצל אובמה. זה כבר ימים ארוכים שראש הממשלה משתדל למעט בכל עיסוק אחר, ולהתמקד בנושא הנאום, כולל התייעצויות עם כל המי ומי וסקרים שנערכים על ידי הסוקר ישראל בכר.
בסביבת נתניהו, הפנימו את הטעויות שהיו בפגישה עם נשיא ארה"ב. הם מנסים לאמץ את התובנה לפיה "חכם עושה כל יום טעות אחרת וכסיל עושה כל יום את אותה טעות". הם לא רוצים לשוב על טעויות שכבר נעשו בעבר.
נכון ליום חמישי בבוקר לראש הממשלה היו לפחות שש טיוטות והוא נערך ליום ישיבות שמתעסק רובו ככולו רק בנושא הנאום. אחד מהשרים שביקש השבוע להיכנס לראש הממשלה לשלוש דקות בעניין משרדו קיבל את התשובה, "עד אחרי יום ראשון ראש הממשלה לא רואה אף אחד אפילו לא לעשר שניות". אז זה לא שהוא לא רואה איש. הוא רואה הרבה. מדבר הרבה עוד יותר, אבל רק בעניין הנאום.
תעתועי הפוליטיקה
משיחות שניהלנו השבוע עם גורמים בכירים ביותר, עולה כי תעתועי הפוליטיקה הם כאלו ששר החוץ אביגדור ליברמן חושב שעל נתניהו לומר באופן הכי ברור ונחרץ כי ישראל בעד שתי מדינות לשני עמים. ואילו בנימין בן-אליעזר חושב שנתניהו יכול להסתפק באימוץ מפת הדרכים ולא להגיד מפורשות את עניין שתי המדינות.
נשיא המדינה שמעון פרס, שנתניהו מבקש את סיועו, בעיקר בעולם, אמר השבוע בשיחות סגורות כי הוא מופתע לטובה מליברמן שמגלה פרגמטיות של ממש. את אנשיו של ליברמן, קצת מדאיגה העובדה שפרס הפך למליץ היושר שלהם, אם כי נראה שהם לא ממש סובלים מכך שהוגה השלום באזור הופך להיות פרקליטם.
מי שמכיר את ליברמן יודע שהוא פרגמטי מאז ומעולם, אבל רק כשיש עם מי לדבר ועל מה. אין הבדל גדול בין ליברמן לאחרים על המהות. ההבדל הוא בעיקר על הדרך. פרס שהתפכח בשנים האחרונות, חושב גם הוא היום שלדרך יש משמעות. זו הסיבה שכבר שנתיים הוא מתגעגע לנתניהו ושיווק אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היום הוא כבר קצת מאוכזב, אבל עדיין תומך בו. הם מדברים כמעט מדי יום ונפגשים פעם או פעמיים בשבוע.
יום אחרי שנתניהו הרכיב את הממשלה, היה מי שייעץ לו להרים טלפון לפרס ולומר לו כי הוא מקווה שבבוא היום וכשיצליח לעשות שלום יסייע לו פרס מניסיונו. פרס הבטיח ומאז הם שומרים על קשר הדוק. רובו הרחק מאור הזרקורים. היחסים ביניהם טובים עשרת מונים מהיחסים שהיו לפרס עם אולמרט למשל.
על מי אנחנו עובדים?
אם נשוב לרגע לליברמן, הרי שכנראה הסיורים בעולם הגדול עושים לו משהו. הוא עומד על עקרונותיו, אבל שומע עוד דברים שלא חשב עליהם. (אגב, היועץ האסטרטגי שלו ארתור פינקלשטיין מספר השבוע כי עבר בינו לבין ליברמן חתול שחור. הוא לא פירט, לא דיווח על אורכו של החתול ולא עם מדובר בחתול בית או רחוב).
ליברמן צודק. הרי שתי מדינות לשני עמים זו עובדה בשטח. מי הישראלי שנוסע היום לרמאללה או לשכם? איזה חברת ביטוח מוכנה לבטח רכב שנכנס לבית לחם? על מי אנחנו עובדים? על עצמנו? מצד שני למדינה אמיתית יש משמעות רחבה יותר. לא של נשק שכבר יש ממילא בשפע, אלא של אפשרות מיגור תאי ובסיסי טרור.
הפוליטיקאים משתמשים בשיטת המשחקים?
בדיוק כמו בבוררות של שיטת המשחקים, כל אחד מהצדדים מנסה ללכת הכי הרבה לקראת השני. וזו הסיבה שליברמן בעד שתי מדינות לשני עמים ובן-אליעזר שפגש את נתניהו ביום רביעי אחר הצהריים הציע לו להסתפק באימוץ מפת הדרכים. בן-אליעזר מבקש לפגוש את נתניהו גם במוצאי שבת או ביום ראשון מיד לאחר ישיבת הממשלה כדי להמשיך להשפיע עליו. אחד מיועציו הבכירים אמר לו, "אתה הרי יודע שאצל נתניהו מי שמגיע אחרון משפיע, אז תהיה שם בסוף ככל שניתן".
בן-אליעזר הפנים ולמרות שכבר ביום חמישי בבוקר סיפר למקורביו כי לדעתו נתניהו הולך להפתיע, הוא מתכוון לא להיות מופתע בעצמו. (אגב, גם כמה גורמים בלשכת ראש הממשלה מסכימים עם התובנה שאצל נתניהו קל יותר להשפיע בסוף ההליך מאשר בתחילתו. כל אחד והאופי שלו).
גם ליברמן וגם בן-אליעזר חושבים שבין כה וכה מדובר במס שפתיים ולא ייצא שום דבר מכל הצהרה שהיא. ההיסטוריה עומדת לצידם: הרי בעשור האחרון היו כאן כמה ראשי ממשלות שהסכימו לתת שתי מדינות לשני עמים ולא היה מי שהיה מוכן להרים את הכפפה בצד השני.
פרס כועס על שרים לא אחראים שמקלקלים את היחסים עם ארה"ב. כשפגש השבוע באקראי בשמחת הנישואים לבנו של איש החסד רבי אלימלך פירר את שר השיכון, אריאל אטיאס, הוא ביקש ממנו לסור למעונו כי יש לו מה לדבר איתו על שרים במפלגתו שלדעתו עושים נזק אדיר ליחסים בין ישראל לארה"ב, כשהם מדברים לעת הזו על כסף והרבה להתנחלויות. באותה מידה הוא כועס על השר יוסי פלד שמדבר על סנקציות לאמריקנים בדמות עסקאות נשק כאלו ואחרות עם מדינות שונות ומשונות, כאילו והוא לא יודע שאם האמריקנים רק רוצים הם יכולים לסגור את ישראל לרגל שיפוצים.
פרס אינו האיש המודאג היחיד שמסתובב כאן. עופר עייני שיש לו השפעה על הממשלה יותר מאשר לכל שר אחר, אמר השבוע בשיחה פרטית כי הוא מודאג מאוד מיכולתה של הממשלה לשרוד כאן לאורך זמן ולא בגלל הבעיות הכלכליות שאיתן הוא מצליח פחות או יותר ליישר קו, אלא דווקא בגלל הבעיות המדיניות. "ישראל קרובה מאוד למצב שבו היא תהיה כמו דרום אפריקה בזמנו" - הוא אומר ואנחנו צריכים להיות מאוד זהירים בענין הזה.
לבן שיחו של עייני נדמה היה כי מלשכתו הצנועה יחסית הוא מנסה לטוות גם בחוטים הללו. כשאומרים עליו השאלטר של המדינה, (זו כותרת של כתבה ממסוגרת התלויה בלשכתו) הוא מתכוון להיות השאלטר בכל דבר ועניין וכמו שהוא לא ממהר להוריד אותו בשביתות הוא לא רוצה שנתניהו יגרום שהוא יירד בגלל נאומים.
אגב, מקורב לעייני מספר לנו אפיזודה מעניינת: הוא היה השבוע אצלו ועל השולחן היו כיבודים של פירות העונה, ירקות, אבטיחים, שתיה מכל סוג ומה לא. בבוקרו של אותו יום הוא היה אצל שר האוצר ושם כנראה לא רק מדברים על קיצוצים אלא גם מנסים להיות אות ומופת ולכן מציעים רק מים מהברז ובקנקנים גדולים ומקסימום כוס תה וקפה פשוט. ספק עם עיני מעורב בתכני הנאום של נתניהו, אבל אין ספק שאם הוא הוא רק ירצה הוא יכול להיות מעורב.
ואולי צריך היה לוותר על הנאום?
מאחורי הקלעים יש הטוענים וסוברים שכל הסיפור של הנאום הוא טעות אחת גדולה כי נתניהו לא היה צריך לנאום אותו כלל ועיקר. שכן לרצות את האמריקנים הוא בין כה וכה לא יוכל. הם הרי רוצים ממנו שני משפטים לנשיא אחד: שתי מדינות לשני עמים והקפאת התנחלויות. ואת זה הוא לא מסוגל לספק. הימין יכעס בכל מקרה על כל מילה שרק יגיד.
אז בשביל מה הנאום? בשביל לייצר מהומה בליכוד בקרב שמונת המורדים החדשים. לא שזה נראה שהם סובלים מכך. מי שלא ראה אותם מגיעים בליל חמישי ללשכת ראש הממשלה לישיבה עם נתניהו, לא ראה אנשים מאושרים מעודו. נדמה היה שהם חשים את משק כנפי ההיסטוריה והאחריות הכבדה שכאילו מונחת על כתפיהם. סוף סוף יש מי שמתייחס אליהם, מדבר עליהם. אז למה שלא ידאגו לעתיד המדינה.
יש גם טוענים שאם כבר נתניהו מדבר, ונניח שיהיה מוכן ללכת רחוק, הוא היה צריך לעשות את זה קודם לכן ולא להמתין עד שאובמה יאמר את דברו בקהיר. מצד שני טוענים בכירים בליכוד כי ההיפך הוא הנכון: נאום אובמה הכשיר את הקרקע לנאומו של נתניהו. שכן כאשר הציבור הישראלי מקבל איומים מהפריץ הוא מוכן לספוג משפטים שקודם לכן לא היה מוכן לספוג אותם. גם אישים בימין, רבנים בימין מדברים על מזעור נזק ולא יותר מכך. אותם רבנים גם מרוצים מהמיקום של הנאום שמשלב לדעתם גם אקדמיה וגם משהו שקרוב לליבם.
במקביל לאותו נאום ולעובדה שנתניהו צריך לרצות את הימין הוא לא מפסיק לחשוב על פיצול קדימה. בשיחות מסדרון כבר יודעים לספר על הבטחות לפורשים כמו את מפעל הפיס לח"כ תירוש, ראשות ארגון הבונדס לזאב בוים. עד כדי כך, שחלק מבני משפחתו של בוים כבר מספרים לחברים שראו בניו-יורק את דירת השרד של ארגון הבנודס בה מתגורר כרגע שר הבריאות לשעבר יהושע מצא. בכל מקרה לא מדובר על תפקידים בשבועיים הקרובים אלא בשנתיים הקרובות. נתניהו גם טרח לפגוש אתמול את מופז, אבל לבני מצידה מתכוונת להלום בו מיד לאחר הנאום.
הרכש החדש - ניר חפץ
נתניהו יודע שחלק גדול מהסיפור זה השיווק וההסברה והשבוע הצטייד ברכש חדש, רציני ומעולה בדמותו של העיתונאי ניר חפץ ששימש עד כה כעורך בכיר בידיעות אחרונות ואף כתב כמה ספרים. חפץ, אומרים אנשים שמכירים אותו, הוא מוכשר בכל סדר גודל, יש לו יחסי אנוש מצוינים, יש לו קשרים, הוא חרוץ ומרבה לחשוב מחוץ לקופסא. הוא האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון. אין ספק שאם רק יאפשרו לו, חפץ שנאמנות היא חלק בלתי נפרד מאישיותו, יהיה דמות מאוד דומיננטית שתסייע רבות לראש הממשלה.
חפץ ידע לעבוד בשיתוף פעולה עם כולם, כולל ראש הסגל נתן אשל, שבימים האחרונים היו ידידים שציידו אותו בקטעי עיתונות מהימים שבהם טורבוביץ נכנס לתפקידו. מתברר כי אותה אש וגופרית ששופכים היום חלק מהעיתונאים עליו, ממש אותם מילים שפכו על טורבוביץ, מה שמלמד מעט על רצינות הדברים.
מסתבר שיש עיתונאים שחושבים שכך ירכשו לעצמם מקורות בלשכה. בלשכת נתניהו מבטיחים שזה לא יתרחש אצלם. מוכנים לספוג קיתונות של רותחים ולהיות נאמנים לבוס.