בשבוע של 14 במאי, התאריך הלועזי של הכרזת העצמאות, אנחנו קוראים בפרשה שבה מופיעה המילה "קוממיות" בפעם היחידה במקרא. כבר בתורה אנחנו יכולים לצפות בשאיפה לעצמאות, אבל לא בכל מחיר.
"אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ..." (ויקרא כ"ו, ג'- ו'). כך נפתחת פרשת בחקותי, הפרשה החותמת את ספר ויקרא, ונקראת גם פרשת הברכות והקללות : הברכות שייתן האל לעם אם ילך בחוקותיו, והקללות שיטיל עליו אם לא יעשה כן, כשהחמורה שבהן היא הגלות.
ישיבתו של עם ישראל בארץ ישראל לפי פרשתנו, אינה עניין של מימוש הבטחה אלוהית, וגם לא תוצאה היסטורית. הקשר בין העם לארץ הוא קודם כל מותנה, ואינו מובן מאליו, והוא קשר התלוי בהתנהגות העם, ובשמירת החוק.
העם יזכה לחיי שלום ושפע אם יתנהג על פי הציוויים המוסריים אותם השית עליו האל. זוהי תפיסה מדהימה משתי בחינות: ראשית, יש לעם בחירה - הוא יכול לבחור אם לשמור את החוקים והמצוות או אם לאו, כשהמחיר של כל אחת מהאפשרויות מובן לו.
עומדים במבחן המציאות?
כלומר, מודגש כאן הרעיון כי האחריות על המציאות נמצאת בידי בני האדם. ויותר מכך, הרעיון השני העולה כאן הוא הטעם לזכותנו על הארץ, זכות שנובעת, כאמור, מהליכה בדרך המוסר והטוב, ומאתגרים חברתיים שיש לעמוד בהם.
אך האם שני רעיונות אלו, 64 שנים לאחר הקמת המדינה, עומדים במבחן המציאות? יום הכרזת עצמאות ישראל הוא אחד הימים המרגשים ביותר בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של העם היהודי. יש בה מימוש של חלום בן אלפי שנים ומהפכה שהיא תוצאה של מאמצים רבים, עקביות ודבקות במטרה. אך האם אנחנו באמת ראויים לה? האלימות ברחובות, השחיתות השלטונית, הפערים החברתיים והיחס לגר - בכל אלו יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור.
ובין כל אלו, יש עוד עניין אחד הנוגד את רוח התורה בכלל והפרשה בפרט: נדמה כי יש בינינו הרואים עצמם אדוני הארץ ובעליה, ללא סייגים וללא עכבות, ומבלי מחויבות לדרך המוסר והאנושיות. אז מה אם בג"ץ החליט על פינוי גבעת האולפנה, אפשר לחוקק חוק עוקף בג"ץ.
ברור שהדברים מורכבים, הבתים, כך נטען, נקנו בתום לב, אך דווקא מורכבות זו היא המסמאת את עינינו מלראות את המציאות כפי שהיא: כל התיישבות בשטחים שאינם תחת ריבונותנו מלאה, ואינה מעניקה שוויון לכל תושביהם, יוצרת מציאות שרק מרחיקה אותנו מפתרון כל שהוא למצב המדיני בו אנו נמצאים.
על אחת כמה וכמה כשהאדמה נקנית שלא בתום לב. העובדה שאנחנו ממשיכים לשלוט בשטחים הכבושים, מבלי לקבל הכרעות מדיניות כלשהן, תוך רמיסת זכויות דמוקרטיות בסיסיות, היא בעוכרינו.
בקצב הזה, לא רק שלא נהיה מדינה דמוקרטית, נאבד גם את צלמה היהודי של המדינה, צלם יהודי כפי שמציעה הפרשה לעם ישראל לנהוג בארצו. הקוממיות במקרא היא לא רק השאיפה לעצמאות, אלא גם שיעור הקומה שבו עלינו לקבלה על עצמנו. עלינו להרוויח זכות זו במאמץ רב. הדרך עוד ארוכה.
אילה ויצנר היא מנהלת מחלקת הלימודים בבינה