ממשלת ישראל מוצאת עצמה מובכת אל מול יוזמת אבו-מאזן לדרוש מהאו"ם להכיר ברשות הפלסטינית כמדינה שאינה חברה, אך בכל זאת משודרגת לעומת מעמדה הקודם כמשקיפה. מבוכת הממשלה מזניקה לחלל האוויר אין סוף זיקוקים ובלוני ניסוי: להעניש את הרשות על ידי אי-העברת כספים, על ידי חיוב תשלומים ושאר סנקציות ורעיונות בוסריים ולא רלוונטיים.
הלא אותן מדינות אירופה שהחליטו לתמוך במהלך מדיני חד-צדדי של אבו-מאזן כבר לקחו בחשבון את הענישה הישראלית הצפויה. אם הן "העזו" לפגוע באיתנותם של הסכמי אוסלו, הן לקחו בחשבון שיש לתכנן גם פיצוי כספי לרשות כדי שהיא עצמה לא תינזק מהפרת ההסכם.
מדוע בעצם ממשלת ישראל מוצאת עצמה בסחרור אל מול צעדו של אבו-מאזן? ננסה להבין את פשר המבוכה באמצעות משל: בחברה המודרנית, המערבית, התפתחו בעשורים האחרונים שיטות ריפוי למחלות נפש מסוג תרפיה באמצעות בעלי-חיים, הידרו-תרפיה, תרפיה באמצעות מוסיקה, אומנות, עיסוי וכדומה. בימים עברו, היה האדם חשוף למגע עם בעלי-חיים, עסק בעבודות פיזיות מגוונות, נחשף לגירויים באופן טבעי ולא היה צריך לתור אחריהם בדרך המפותלת בה מנסה האדם המודרני למצוא מזור לנפשו.
החיפוש התזזיתי של הממשלה למציאת פתרון בזק לבעיה המדינית שהוטלה לפתחה מתקשר בעיניי אל דמותו של האדם המודרני המחפש משמעות בתחליפי הטבע. דווקא עכשיו, אחרי הפריימריז המהפכניים בליכוד, הוקרנה תמונה בהירה בפני ראש הממשלה; נתניהו זכה בקדנציה שנייה ועתה הוא דוהר לקראת שלישית, כל זאת על גלי ארץ-ישראל או ליתר דיוק בזכות מרחבי ארץ-ישראל אותם הוא הבטיח ליישב ולפתח.
ובכן, מר נתניהו, במקום להשתרך בכבדות אחרי אבו-מאזן, תקדים אותו בזינוק קל ותודיע כי תם סדר הגמגומים וההיסוסים לגבי יהודה ושומרון. אמרת שאתה איש ארץ-ישראל השלמה אז תהיה כזה ואל תחפש תחליפים. הגיע הזמן שתיזום תנופת התיישבות רבת היקף ביהודה ושומרון. הגיע הזמן להכריז על תוכנית לאומית חסרת תקדים בהיקפה להתיישבות בכל מרחבי יהודה ושומרון ולהקמת ערים וישובים אשר יאפשרו להגדיל את האוכלוסייה היהודית ביו"ש מ-600,000 ל-3 מיליון.