הלכתי אתמול לארכיון צה"ל מתוך סקרנות רבה לקרוא את עדויות הבכירים מועדת אגרנט שהיו גנוזות במשך 35 שנים, ואולי – לדעת קצת יותר על מחדל יום הכיפורים והמלחמה ההיא שגבתה 2656 הרוגים.
בני הדור שלי, שהיו באותה מלחמה מפקדים במילואים - מי שיצאו ממלחמת ששת הימים עם תחושת חוזק ועוצמה כמעט בלתי מרוסנים, היו קורבנותיה של המלחמה הזו. באנו אז למילואים עם איזו שאננות שליוותה את כל הצבא, ומה שקרה בהמשך היה בבחינת הפתעה גמורה. לנגד עינינו התנפצו מיתוסים והבנות שלכאורה היה אפשר להישען עליהן, כל הנחות היסוד שלנו התפרקו בלילה אחד או שניים. שם, באותה מלחמה, הבנו שאסור לסמוך על אף אחד. שאת הימ"חים לא נשאיר לאף אחד - אלא נבדוק בעצמנו, וכך נהגתי גם כשהייתי מפקד גדוד במילואים. זה היה מחיר ההתפכחות וההבנה.
עם כל המטען הרגשי הזה באתי לקרוא את העדויות מועדת אגרנט. לא שציפיתי למצוא משהו שלא ידעתי. צריך לומר שעדיין לא הכל נפתח ונחשף בפנינו. אבל מה שבלט בפרוטוקולים, עד כמה שזה יהיה מוזר, וזאת השאלה שצריכה להטריד אותנו: עד כמה כשלי המלחמה ההיא חזרו על עצמם במלחמת לבנון השנייה, 33 שנים אחרי, כאילו לא הפנמנו שאסור שזה יקרה עוד פעם.
אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) מעיד: קיבלתי פקודות והנחיות סותרות, דרשתי מילואים ונאלצתי להסתפק במתנדבים, הוריתי לגייס יחידות ורק אחרי המלחמה הסתבר לי שכלל לא גויסו. גורודיש טוען שהמערכה הקרקעית לא הייתה מוכנה - באופן כל כך דומה למלחמת לבנון השנייה. משפט אחד שלו מעורר צמרמורת, כאילו שנכתב היום: "את ההנחיות בעניין הקריטי היה אפשר לפרש בשחור ולבן, דבר והיפוכו, העברית כל כך קלוקלת שאני לא יכול להבין את זה". כאמור – זה נאמר ב-1973, לא ב-2006.
העדות של אריאל שרון מחדדת עוד יותר את ההבנה שהדברים חוזרים על עצמם במחזוריות מעיקה: "יעצתי להוציא מיד את הקצינים מחדרי המלחמה ולשלוח אותם לקו החזית כדי שיוכלו לדעת באמת מה מתרחש שם". שרון לא אמר 'פלזמות', אבל הוא אמר הכל. והעדות ממשיכה: "לא היה תיאום בין הכוחות במתקפה של ה-8 בחודש, התכניות לא היו סגורות".
בשיחה שקיימתי עם שרון לפני כמה שנים, הוא אמר לי "המתקפה של ה-8 בחודש - אם הייתה מתבצעת כהלכה הייתה הופכת לניצחון גדול, וכשלנו בשל העדר תיאום, כל אחד עשה מה שהוא רוצה, והתוצאה הייתה - כישלון נורא שאחר כך רק ניסינו להתאושש ממנו". שרון הוסיף בעדותו בפני ועדת אגרנט כי "ימים רבים לא היה בקו החזית מפקד שהוא מעל מפקד אוגדה, וכך במערכת הצבאית והמדינית לא ידעו את תמונת המצב האמיתי. שרון סיכם ואמר: "היה בלבול נורא בפקודות".
לא את הכל הציגו בפנינו. יש עדיין פרטים חסויים, ולא את הכל היה ניתן לקרוא, אבל קשה להבין מתוך העדויות מדוע החמירה הוועדה עם גונן ועם דדו. העניין המרכזי הוא למי שעוד לא הבין: מלחמה היא עניין סבוך, וגם פקודות מסודרות ותכניות מעודכנות - כשהן מגיעות לרגע היישום בשדה הקרב משתבשות להן, ורק יכולת האילתור של המפקדים תכריע. זו הייתה הרי מלחמה שראשיתה במחדל קשה וסופה בניצחון צבאי גדול. ולמרות זאת, אפשר היה ללמוד, חובה הייתה ללמוד, ולא להיקלע לאותן שגיאות שוב – יותר מ-30 שנה אחרי.
מלחמת יום הכיפורים באה לנו בהפתעה. הכל השתבש ובלהט ההפתעה נעשו לא מעט שגיאות שגבו מאיתנו מחיר כבד מנשוא. מלחמת לבנון השניה לא הייתה כזו, לכן השגיאות שנעשו, הבלבול, הפקודות הסותרות, והמפקדים שנשארו מאחור ב-2006 - חמורים יותר בעיני, וזו מלאכת התיקון האמיתית שצה"ל עובר היום. אולי זה הלקח היותר משמעותי ממלחמת יום הכיפורים, שספק אם למדנו גם היום.