לפני הכול, רצוי להסתכל על המציאות כמו שהיא. והמציאות, מה לעשות, מלמדת שנבחרת ישראל עדיין רחוקה מאוד מהעפלה לאליפות אירופה. מי שמקבל רושם אחר, כנראה נסחף יותר מדי בהתלהבותו של פרננדז.
שני הניצחונות בימים האחרונים הם ממש לא צעד גדול בדרך לשם, הם רק "שומרים אותנו בתמונה". להישאר בתמונה, עושה רושם, היתה ונשארה המטרה העיקרית של פרננדז מתחת לפני השטח. אם היתה אליפות רק ב"הישארות בתמונות", נדמה שבה היינו מגיעים רחוק.
אותה נבחרת חסרת דמיון
כרגיל, החילופים של פרננדז הותירו את כולם מופתעים. החל מההכנסה של טל בן חיים שהשתלמה בענק, דרך ההתעלמות מבן שהר שהיה אחד המצטיינים בשבת, ועד החילוף האחרון שאמנם העניק לקהל את יוסי בניון, אבל הותיר את הנבחרת ללא חלוץ אמיתי על המגרש וגרר דקות של לחץ גדול.
אבל היה גם רגע אחד שהיה כולו פרננדז. עם שריקת הסיום, ההתלהבות של הצרפתי על הדשא לא הזכירה תגובות של המאמנים שאליהם התרגלנו. ההתנפלות של השחקנים עליו, ושלו עליהם, החיבוקים, הנשיקות, כל אלה לימדו אותנו משהו חדש. השחקנים באמת מתים עליו. הוא באמת אוהב אותם.
קודם אהבה, אחר כך אולי גם יגיע הכדורגל
"אני עובר עם השחקנים האלה מסע של שמונה חודשים", אמר פרננדז אחרי המשחק, במסיבת העיתונאים. "יש לנו הרפתקה משותפת ונוצר בינינו קשר חזק". קיטשי, אבל אחרי תצוגת האהבה על הדשא, קשה להתווכח.
אז אנחנו יכולים לא להסכים עם פרננדז, לבקר אותו, ולא לאהוב אותו. אבל זה אולי לא כל כך חשוב. הקשר שלו עם השחקנים משמעותי יותר. וזה גם משהו שאפשר לצאת איתו למלחמה. קודם אהבה, אחר כך אולי גם יגיע הכדורגל. שיהיה בהצלחה.
הטור הקודם של מיטלמן: האם הנבחרת מעבירה את הזמן?