"חמאס מוכנה לשוב לתהדיא (הפסקת האש)", אמר אתמול בכיר חמאס אחמד אלבחר, "בתנאי שישראל תפסיק את התקפותיה על עזה". במשפט הזה גלומה תפיסת עולם שלמה שמנחה את חמאס ועוד ארגונים במזרח התיכון, רווי הטסטוסטרון והאגו.
כמה שעות לפני כן עוד הזדעק דובר הזרוע המדינית של חמאס ומיהר להכחיש כל מעורבות של אנשיו בירי הרקטות. במקביל פרסם העיתון "אלריסאלה", המזוהה עם חמאס, ראיון עם שגריר מצרים ברשות הפלסטינית, שהבהיר שכל הצדדים מעוניינים ברגיעה וכי בקרוב ישוב הסדר על כנו.
עד הערב עוד הותירו בחמאס את התגובה לאנשי ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי, למרות מספר ההרוגים הגבוה ברצועה וגלי התקיפות הישראליות שהזכירו לתושבי עזה ולחמאס את נחיתותם הצבאית מול ישראל ואת הצלקות של עופרת יצוקה.
ההסלמה מתפתחת באופן עצמאי
בדבר אחד משוכנעים בעזה, כמו בירושלים: איש לא חפץ בהתדרדרות הזאת, אבל מול עינינו מתפתחת לה דינמיקה של הסלמה, לעיתים נראית כמנותקת מרצונותיהם של המעורבים בה, נולדת בחטא ומתפתחת כעין גוף אוטונומי עצמאי.
לאורך כל החודשים האחרונים השקט בדרום נשמר, ולא במקרה. גופי הביטחון של חמאס דאגו לשמר אותו, למרות האתגרים שהציבו ארגונים שונים. באתרי האינטרנט המזוהים עם הג'יהאד האסלאמי או ארגוני ג'יהאד עולמי היונקים מהאג'נדה של אל-קאעידה, חמאס מוגדר לא אחת כארגון כופר, כזה ששינה את עורו והפך להיות שומר הסף של ישראל.
ידיעות על מעצרים של חוליות יורי קסאם מתפרסמות לא אחת, אלא שהפעם חמאס הוא בתפקיד המבוגר האחראי העוצר חוליות ירי מלירות על ישראל. צחוק הגורל הוא שאותם אישומים שהפנה חמאס כלפי הרשות הפלסטינית לאורך שנים משמשים נגדו כיום. מתברר שהמשפט "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" נכון גם בגרסתו הפונדמנטליסטית הפלסטינית. וזה קורה כשאתה אחראי לגורלם של מליון וחצי בני אדם.
האם חמאס חלק מהמתקפה או רק מאפשר אותה?
נטילת האחריות של חמאס לירי רקטות היוותה נקודת מפנה. הסרת הנטילה כמה שעות מאוחר יותר השאירה את ישראל מבולבלת. הארגון הצטרף ל"חגיגה" או לא? הפך להיות מטרה לגיטימית או שנותר בעל בית פאסיבי שמתיר בקריצת עין לדייריו לירות? גם אם התשובה שלילית - נשאלת השאלה כיצד חמאס מוכן לשחק באש, בידיעה כי רקטה אחת "מוצלחת" מבחינת הפלסטינים עלולה להיות "קזוס בלי" ישראלי ולחייב את ישראל להגיב בעוצמה גם אם לא התכוונה לכך מלכתחילה.
עיקרון צריבת התודעה, יאמרו בישראל, כמו ברצועה. סבב האלימות הנוכחי צריך להסתיים, יודעים בירושלים ובעזה, וממשיכים להלום. ההיגיון פשוט ומקורו בכללי המשחק של אלימות ילדים בשכונה: ינצח מי שנתפס חזק יותר או מאיים יותר. במילים אחרות - מי שמצליח להרתיע. אבל במשוואה הזאת יש עוד אלמנט הלקוח מעולם המושגים הפסיכולוגי: הרצון להשפיל, לומר את המילה האחרונה. זה מה שקורה כשאי אפשר להפריד את האמוציות מן הסכסוך הזה. במערכת הבין מדינתית, ובמיוחד במזרח תיכונית, לרגשות האלה, מתברר, יש חשיבות גדולה מאוד.