ערב יום השואה, בדרך לסבתא. מגש פיצה ביד, חיוך מאולץ על הפנים. היא פותחת לי את הדלת עם עיניים אדומות וטישו ביד. אני נכנסת ובטלוויזיה טקס הזיכרון הממלכתי בהר הרצל. אני מכריחה אותה לאכול משולש אחד לפחות. ברקע נאומים, מספרים, סיפורים של ניצולים.
השידור מסתיים ומתחיל הסרט "רשימת שינדלר". אנחנו צופות בו בפעם המי יודע כמה, אבל מה זה משנה, בין כה וכה מתישהו באמצע הסרט סבתא תתחיל לדבר ולספר, והסיפורים שלה יהיו הרבה יותר מעניינים מהסרט.
סבתא שלי הייתה מדברת על השואה בלי בעיה, היא הייתה עונה על השאלות שלנו, הנכדים, וכל שנה בערב יום השואה שמעתי את הדברים הנוראיים ביותר שאדם יכול לעבור. סבתא שלי לא חסכה בפרטים. איך לקחו אותם מהבית ברומניה, איך חתכו באכזריות ובהשפלה את זקנו של אביה שהיה רב גדול בעיר, איך ראתה את אחיה הקטן במחנה מנופף לה לשלום בדרכו למשרפות המוות, איך ראתה מול עיניה את ד"ר מנגלה ורק התפללה שלא יבחר בה, איך קפאה מקור, לא אכלה, ישנה על דרגש בטון קטנטן עם עוד 20 נשים (אם בכלל אפשר לישון במקום כזה) ושאר דברים שהדמיון רחוק מלהכיל.
ערב יום השואה בשבילי היה הערב שלי עם סבתא. ורק רציתי לזכור. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה קרבה למוות, כל כך הרבה פעמים, מלחמה על החיים, מלחמת קיום, והתקווה האחת- לשרוד.
אף אחד מאיתנו לא באמת יכול להבין מה זה אומר- לשרוד. זה לא סתם משחק, תוכנית ריאליטי על אי טרופי, מלא קוקוסים, ומשימות עד קצה גבול היכולת הפיזית. זו הישרדות אמיתית, כזאת שאם אתה לא נלחם אתה, פשוטו כמשמעו- מת.
לפני יותר מעשור, נסעתי עם משלחת התיכון לפולין. הגאווה שהציפה אותי אז כשנכנסתי למחנה ההשמדה אושוויץ - הייתה עצומה! התעקשתי ללכת עם דגל ישראל בידי לכל אורך המסע, אף על פי שהיינו אמורים להחליף בינינו בכדי שכולם יוכלו לשאת את דגל המדינה. ההרגשה הזו, שניצחנו, אנחנו כאן, למרות שניסיתם למחוק ולהשמיד אותנו, זו הרגשה עילאית.
כשחזרתי לארץ ופיתחתי את התמונות , הראיתי לסבתא את האלבום. היא התעמקה בכל תמונה כל כך הרבה זמן והזיכרונות הציפו אותה: "כאן הלכנו, וכאן עברנו ופה ראיתי את אחותי". שנה וחצי באושוויץ, בגיל 15 זו תקופה שנחרטת כל כך עמוק, כשכל הזמן הזה תהיות ומחשבות, מה קורה פה? איך הגענו לכאן? למה זה מגיע לנו? איפה כל המשפחה שלי?
למזלה של סבתי, היא שרדה את אושוויץ ביחד עם אחותה מייקו, שהייתה קרובה אליה מאוד. כל חיי שמעתי סיפורים על איך מייקו, הצילה אותה, איך משכה אותה חזרה לתור שלא ירו בה, איך השיגה לה מים רותחים להפשיר את הרגלים שהיו יחפות וכמעט וקפאו בקור ובשלג, איך השיגה לשתיהן אוכל וויתרה על שלה.
הדבר המדהים יותר הוא שנכדותיה של מייקו, שמעו את אותם סיפורים- רק לא על סבתא שלהן, אלה על סבתא שלי. מהצד שלהן סבתא שלי היא זו שהצילה את מייקו, סבתן.
כל כך רציתי לזכור. את כל הפרטים, את כל הסיפורים, רציתי לתעד אותה מספרת ולא הספקתי. סבתא רצתה בעצמה לכתוב את הסיפור, היא זכרה תאריכים וכל כך הרבה פרטים, אבל לצערי היא לא הספיקה.
דור הניצולים הולך ונעלם לנו מבלי שנשים לב. עוד 10-15 שנים, הילדים שלנו כבר לא יכירו ניצולי שואה, ולא ישמעו סיפורים מהניצולים עצמם, אלה רק מאיתנו, דור שלישי לניצולי השואה. ולכן אנחנו חייבים לזכור, לזכור ולא לשכוח.
סבתא שלי, סבתא רלה, הייתה האדם הכי חזק שהכרתי בחיי. היא נפטרה לפני כשנתיים ממחלה. על מצבתה רשמנו: "ניצולת שואה, שהקדישה את כל חייה למשפחה" וכך באמת היה.
יהיה זכרך ברוך. אני אוהבת אותך סבתא.