בכל 15 ביולי במשך 19 שנים מלווה הספר את שני גיבוריו. מחפש אותם בהודו, בלונדון ובפריז. ביחד או לחוד. ברוגז או חברים. מבודד את היום הספציפי הזה ומספר לנו את הסיטואציה. לפעמים משלים קצת פרטים שנבין את ההקשר, לפעמים ההסבר בא רק בסוף.
1988 המפגש הראשון של אמה מורלי ודקסטר מיו. הם הכירו בשנה הראשונה של האוניברסיטה, אבל רק עכשיו, ארבע שנים אחרי, במסיבת הסיום, נוצר החיבור. שניהם היו שיכורים, מישהו התחיל עם מישהו, כבר לא זוכרים, סיימו את הלילה במיטתה של אמה. וכשהבוקר עלה דקסטר עדיין לא רצה לברוח ואמה עדיין חיבבה אותו. אבל התזמון, התזמון...
וכך אנחנו ממשיכים לעקוב אחריהם. דקסטר הופך לכוכב טלוויזיה אמה מחפשת את עצמה. הם נפגשים ונפרדים, מאוהבים ועדיין לא יודעים זאת. מסובכים, מתוסבכים ובעיקר מעצבנים את הקורא שרוצה לנער את הספר ולצעוק עליהם שיפסיקו לבזבז זמן.
קחו את דינמיקת היחסים הסבוכה של "הארי פגש את סאלי" תערבבו עם קומדיית המצבים של "בלשים בלילה" וקנחו ב"רגליים קרות" הבריטית המשובחת - זה פחות או יותר תמהיל הספר. נכון שיש בו את הרעיון של יום המפגש החוזר על עצמו, אבל בסך הכל דיוויד ניקולס לא המציא פה משהו חדש.
ידידות של ממש עם הגיבורים
ואתם יודעים מה, זה בסדר גמור. זה דווקא מוסיף. זה לא שהספר מושלם - אפשר להתווכח על הסטריאוטיפים של הגיבורים, אפשר היה לזרז קצת עניינים באמצע הספר, אבל בשליש האחרון שלו משהו התרכך, המוכר עזר להרגיש בבית, היום החוזר על עצמו נתן הבטחה לשנה נוספת וההיכרות עם הגיבורים הפכה לידידות של ממש.
זה לא קורה לי הרבה שאני מתאהבת בספר רק בשליש האחרון שלו. בשנים האחרונות הכרחתי את עצמי לתת הזדמנות עד עמוד 100 - לא בא לי על הספר, אני סוגרת אותו ומשחררת. כבר לא מרגישה שאני "חייבת לגמור אותו". ובספר הזה התלבטתי. הוא התנהל קצת בעייפות, בעצלתיים, בסתמיות. בדיוק כמו שנות העשרים של גיבוריו.
ובכל זאת המשכתי לקרוא בו ואני שמחה על כך. הוא קיבל תנופה וחיות והתפכחות - בדיוק הספר שהייתי צריכה בסוף השבוע הזה. החיים נמשכים, למרות הכל.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל-sigalr@news2.co.il