ראש הממשלה דמיין לעצמו את התמונה הבאה במהדורות החדשות אמש: מצד אחד - תמונות של פינוי האוהלים וסוף מסוים למחאה החברתית, ומצד שני - הדיווח על הממשלה שהעבירה בלחץ נתניהו את עיקרי דוח טרכטנברג. פינוי פיצוי. מצד אחד מפנים, מצד שני מפצים ומתקנים. יתנו יקבלו. יפנו יפוצו. אידיליה.
אבל מה שקרה בסוף זה פינוי ביזוי.
את האוהלים פינו. זה היה קשה ולא נעים אבל יעיל. בשורה התחתונה - אין אוהלים, יש שדרה. המשימה בוצעה. בממשלה, לעומת זאת, ראש הממשלה התבזה. וסתם.
נתניהו החליט אתמול שהוא הולך נגד כולם. אבו עלי. אבו ביבי. אולי הנאום באו"ם עלה לו לראש. אולי הוא חשב שאם הוא ידפוק על השולחן כולם יתיישרו. אבל מהבוקר לא היה לו רוב. ליברמן לא הסכים להתכופף מקייב ובכלל הראה שוב מי שולט בממשלה. ברק, שכפו עליו קיצוץ בתקציב הביטחון, ואפילו הרמטכ"ל, שבא לשדל לו ונתנו לו להכניס לישיבה, סירב להיות הפעם הסחבה שעליה מעביר נתניהו החלטה שעיקרה להוכיח שהוא המנהיג.
אלי ישי הבין בשלב מוקדם שדוחקים אותו מול דרעי לפינת הסחטן ומיד הודיע שזה עניין עקרוני ושהוא לא פתוח למשא ומתן. ובתוך הליכוד כל שר סגר חשבון קטן. כחלון הענייני לא מצא שום דבר לרווחה, סילבן שלום, יריב פוליטי מושבע של נתניהו, לא מצא כלום לנגב ולשכבות החלשות, ויוסי פלד שלא שכח את המינוי שלא יצא לבונדס דרש דיון מעמיק יותר.
כל זה טבעי והגיוני ויכול לקרות. הבעיה היא שנתניהו משום מה חשב להפוך את הכול למבחן מנהיגות. הוא יראה מי מוביל. את זה עושים כשאתה יודע שאתה יכול. וגם כשהכול התפספס, ההתנהלות של לשכת ראש הממשלה הייתה תמוהה עד תימהונית. לא רק שהתחננו, קוששו, הפצירו ולחצו. לא רק שבנו סולם שבו העלו את ראש הממשלה על מבחן מנהיגות - הם גם לא מנעו ממנו לקפוץ ראש לבריכה ריקה.
הדחייה של ההצבעה היא הודאה בכישלון. נקודה. אפשר היה למרוח. לקיים את הישיבה לאמצע הלילה. לדחות אותה להיום. היום לדחות אותה לתחילת השבוע. אותו דבר אבל אחרת.
יש לא מעט פרשנים שקופצים ואומרים: בחירות. כולם מריחים בחירות. הריח כאן הוא ריח של מהלך סרק. קצת שרוף אבל עדיין לא מעיד שהממשלה שפכה מנוע. הבחירות עוד לא בפתח. הבעיה האמיתית היא המעמד של ראש הממשלה.
כשהוא שם את כל כובד משקלו וזה לא הולך או הולך רע - לראש הממשלה יש בעיה. אסור לו להגיע לפינה הזאת כמו שאסור היה לו להגיע לפינה המדינית באו"ם.
זה לא מספיק להיות גיבור וללכת עם הראש בקיר - זה ראוי להערכה. אבל מנהיג צריך גם תחכום, עורמה, סבלנות ותוצאה.
מישהו אמר שזה "לא נעים לא נורא". הוא צודק. הבעיה היא בהצטברות ה"לא נעים לא נורא".
בסוף זה נהיה מאד לא נעים ועלול להיות גם נורא.