ביום הזיכרון לשואה ולגבורה יקומו המוני ישראל לדקת דומיה לזכר ששת המיליונים שהושמדו באכזריות בידי הנאצים ושותפיהם. טקסים מרשימים, נאומים חוצבי להבות יישמעו בכל מקום, ושוב תועלה בגאון הסיסמה "לזכור ולא לשכוח". אלא שדווקא בישראל, בניגוד לכל מדינות העולם בהן מציינים את יום השואה, הוויכוח המר והנמהר בשאלת מיהו הגיבור יימשך.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הממסד הישראלי, מאז בן גוריון ועד היום, ניכס לעצמו את הזכות לקבוע מי היו הגיבורים "האמיתיים" בתקופת השואה, מה יילמד ומה לא בבתי הספר. מניה וביה, ללא כל התרעה מוקדמת, מישהו החליט שאת הניצולים ואת העקורים ואת שארית הפליטה ניתן לשפוט שיפוט מוסרי על מה שעבו ועל מה שלא עשו באותן ימי סערה ויגון ודמע, על אדמת אירופה הספוגה בדם יהודים.
האתוס של הגיבור הישראלי, הצבר החדש חף מכל מורא ופחד, אמיץ ומוכן לכל קרב, לא התאים לממסד הישראלי. אותם ניצולים שהגיעו אל חופה הארץ המובטחת נראו גלותיים, שבורים, רצוצים, האנטי-תזה של הגיבור הישראלי. לא בכדי "זכו" הניצולים לקבלת פנים צוננת, מבזה, לגלגנית ועוקצנית על שום היותם "צאן שהלך לטבח".
הנרטיב הישראלי החדש שלל את הגולה, בז לה, לכן הניצולים היו למיצג האוטנטי של אותה גולה. והניצולים הרכינו את ראשם, הסתגרו, שתקו, התביישו, והכל הם כבשו בלבם שוטט הדם ממילא. כאילו היו צריכים להתנצל על כך שניצלו ונותרו בחיים!
מול הנאצים ושותפיהם לא עמדו הגדולות שבמדינות העולם. עד 1943 לא היה כמעט מקום באירופה שלא נכבש על ידי הנאצים או הושלט בו שלטון הסר למרותם. ודווקא מן היהודים ביקשו להילחם הנאצים, למרוד בהם, להכניע אותם. קצת יומרני! והיו כאלה ששמו את גורלם בכפם ומרדו והם בהחלט גיבורי החיל האמיצים והנאצלים. דא עקא, לא רק הם גיבורים.
לא פשטו יד כדי לבקש נדבות
גם אותם שניצלו כי רצו לחיות גם בתנאים הנוראים ביותר, הם גיבורים. גם אותם ילדים שראו מול עיניהם את המוות בכל יום, גם הם גיבורים. גם אותן נשים אומללות שעולמן חרב עליהן ובכל זאת המשיכו לחיות פן תסתיים המלחמה והצורר ינוצח, גם הן גיבורות.
יש לזכור ולא לשכוח: כל אלה שמרדו והיו לגיבורים עשו זאת בערוב ימיה של המלחמה הארורה, כשבתוך הגטאות והמחנות כמעט ולא נותרו יהודים. והנאצים החריבו והעלו באש את שדות הקטל כי מה להם להתבוסס במלחמה מול יהודים. וכשנפתחו שערי הגיהינום בסוף המלחמה וכשנודעה הזוועה, אז הבינו רבים עד כמה היו אלה גיבורים אמתיים כי מי יכול לחיות בתנאים כאלה אם לא גיבורים?
ומה נאמר על אותם המוני ישראלים שיעמדו דום לדקה או שתיים כדי לזכור את הניצולים אך קולם נדם מזמן באשר לעוולותיה של מדינת היהודים כלפי הניצולים, במיוחד בכל הקשור לתנאים חייהם כאן? חיי אותם ניצולים שחיו או חיים עדיין בישראל בתנאים מחפירים היו צריכים להרעיד את אמות הסיפין אך למי יש זמן לחשוב על עוד כמה "סבונים" שנותרו מאותה תקופה אפלה?
ניצולי השואה לא פשטו יד כדי לבקש נדבות. הם ביקשו לקבל את אשר מגיע הגיע להם בדין. ישראל קיבלה סכומי עתק עבור הניצולים והממסד החליט שהוא האפוטרופוס. באיזו זכות? באיזו סמכות?
לפני מחצית השנה וקצת הלכה אמי לעולמה. אמי ואבי, בני משפחתי האחרים, עברו את השואה ויכלו להם. שפר מזלם, ניצלו בנס, והגיעו אל ישראל. מעולם לא ביקשו נדבות ולא הטבות. הם שתקו ולא התרעמו על היחס אליהם. הם הותירו בידי חובה מוסרית שאין למעלה ממנה: להיות להם לפה ולטעון בקול חזק וברור: ניצולי השואה, כולם, היו גיבורים וקדושים.
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי