בנאום ה"השעיה העצמית" של הנגבי הוא פתח (בטעות?) את "תיבת הפנדורה" של הנהגת המפלגה. בשורות הספורות שסיפק לתקשורת דאג להבהיר שהוא מקווה שמופז יהיה זה שיחליף אותו בראשות ועדת חוץ וביטחון. הנגבי עזב כדי לצנן את הקלון, והותיר אחריו אש בשדה הקוצים, שהפריד בחודשים האחרונים בין מספרי אחד ושתיים במפלגה.
הסיבוב הקודם היה אכזרי. בינואר האחרון שאול מופז עמד בעיצומה של מלחמת התשה נגד יושבת הראש. מה הוא לא אמר עליה: שהיא "גורמת נזק למפלגה ולמדינה", שהיא "פחדנית והיסטרית", ש"לא ניתן לתת בה אמון", והקפיד למנות בה (כמו בכל רשימה צה"לית) שלושה חוסרים בולטים: "חוסר-מנהיגות, חוסר יכולת לקבל החלטות וחוסר יכולת לתקשר עם אנשים".
כשהיה נראה שהאש אבדה שליטה, מופז פתאום נרגע. כבר לא שומעים פעם בשבוע על שאיפותיו להדיח את לבני, להיות יו"ר המפלגה ולעמוד בראש הממשלה הבאה. מופז הבין שללבני יש כוח עמידה, שהוא לא ישבור אותה בקלות. חוץ מזה, הוא הבין שעימות פרסונאלי לא משרת אותו - שלבני מתעלמת והציבור לא מתרגש.
למוד ניסיון
עכשיו זה עלול לדגדג לו שוב. אם זה היה תלוי רק בהנגבי, מופז כבר היה עומד בראש הוועדה היוקרתית. אבל זה תלוי ביושבת הראש, והוא עומד כנראה איפשהו בסוף סדר העדיפויות שלה. לבני לא רוצה לפרגן למופז, ובסיטואציה כזו, מופז היה עלול להיסחף ולהתחיל שוב "לא לפרגן" ללבני.
אבל מופז כבר למוד ניסיון מהסיבוב הקודם. המטרות שלו נשארו זהות, אבל הוא יודע שאת המפלגה הוא לא ישיג דרך מלחמת הכפשות. אז הוא הולך על טקטיקה אינטליגנטית יותר ומתמקד בשיווק אגרסיבי של התוכנית המדינית שלו - תוכנית פלא שתתווה דרך מדינית לנתניהו, תחזיר את הפלסטינים לשולחן המו"מ ואת אמריקה לעמדת ה"ידידה הטובה". הדרך לשם פשוטה - קדימה צריכה להיכנס לממשלה.
למרות ההמולה סביב הכיסא הריק בראשות ועדת החוץ והביטחון, מופז עוד לא הגיב לאפשרות שהוא יהיה זה שיתפוס אותו. אבל בעצם, כשהוא עסוק בניסיונות למכור תוכנית מדינית לראש הממשלה, להיכנס לקואליציה ולהכשיר לעצמו את הדרך להנהגת המפלגה, אולי בכלל אין לו זמן לתפקיד כזה.
הערב ב-17:00 ב"פגוש את העיתונות": ראיון מיוחד עם שאול מופז