השופט בדימוס שלי טימן  (צילום: ארכיון חדשות ערוץ 2)
השופט בדימוס שלי טימן|צילום: ארכיון חדשות ערוץ 2

הגל האחרון של תאונות דרכים, מחרידות בתוצאתן, גרר אחריו גל של תגובות נזעמות מצדו של הציבור, קריאות של חוסר אונים נוכח מה שנראה כתופעה בלתי נמנעת. הוא עורר כעס כלפי המשטרה בהתייחס לאופן טיפולה ביושבי הג'יפ שגרמו לתאונה המקוממת מכולן. אותה תאונה שגרמה לקטיפתה של מיטל אהרונסון בדמי ימיה, כשהיא חוצה רחוב תל-אביבי במעבר חציה.

אך כצפוי, הופנתה אצבע מאשימה כלפי בתי המשפט על שאינם מחמירים בענישה של אותם עבריינים היושבים מאחורי הגה המכונית: חלקם שיכורים או מסוממים; חלקם רדומים; חלקם חסרי ניסיון מספיק וכולם חסרי אחריות ומצפון.

אינני חולק על הצורך בהחמרה בענישתם של עבריינים כאלה שרבים, ובהם כותבי מאמרים מכנים אותם "רוצחים". אך צר לי לאכזב את אלה הסבורים שענישה מחמירה תקטין את ממדי התופעה, וזוהי דעתי ללא ניסיון להגן על הרשות השופטת.

לענישה ארבע מטרות עתיקות יומין: הרתעה; טיפול ושיקום; הרחקה מן הציבור; וגמול על המעשה. הכבדת הענישה על נהגים שגרמו לקטל בכבישים חשובה מאוד, בהתייחס לשתי המטרות האחרונות ברשימה: גמול והרחקה מן הציבור.

הציבור הנורמטיבי וקרובי הנפגעים דורשים נקם וענישה כואבת על אותם יחידים בחברה הזורעים מוות ושכול, גורמים לנכויות, לסבל ולתסכולם של הנוהגים כהלכה.

אין מקום לרחמים על מי שנוטל לידיו הגה של כלי מסוכן, מעצם טבעו (ואינני מתייחס רק לחיות הפרא האימתניות, בדמותם של הג'יפים, שמקומם במרחבים השוממים ולא ברחובה של עיר).

ראוי לנהוג בנהגים חסרי אחריות בחומרה נטולת סנטימנטים אך תוך אבחנה ברורה ושקולה בין רמת חוסר האחריות של כל אחד מהם: להושיבם מאחורי סורג ובריח; ליטול מהם את רישיון הנהיגה לתקופות ארוכות; להודיע לרשויות המתאימות, בגוף גזר הדין, כי הנהג היה מסומם או שיכור או חולה ושעל כן אין לאפשר לו להמשיך לנהוג או להחזיק בנשק או לשמש בתפקידים ובמקצועות מסויימים.

אין תמונה
תאונת דרכים, ארכיון

עונש כזה, כאמור, ממלא אחר שתיים ממטרות הענישה: גמול והרחקה מהכביש ומהציבור. אך יש לזכור שניים אלה:
א. רמת הענישה מותנית באופיו של כתב האישום המכתיב גם את דרגת בית המשפט שאליו יוגש כתב האישום. אין לבוא בטענות אל בית המשפט לתעבורה אם הוגש לו כתב אישום המייחס לנהג "חוסר זהירות" או "אי ציות לתמרור" או אפילו "גרם מוות ברשלנות", עבירה שהעונש המירבי עליה הוא שלוש שנות מאסר.

אם יוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בו יואשם הנהג בעבירת "הריגה", העונש חייב להיות חמור יותר כיוון שהעונש המירבי על עבירה הוא עשרים שנות מאסר.

על אלה מחליטה התביעה הכללית ומשטרת ישראל, על פי ממצאי החקירה ושיקול דעתה המוחלט, ולא בית המשפט. עם זאת, ניתן היה להרחיב בפסיקה את הקריטריונים לקיומה של עבירת הריגה הכרוכה בתאונת דרכים.

ב. הענישה, כבדה וקשה ככל שתהיה, לא תקטין את מספר תאונות הדרכים! מחקרים הוכיחו כי הגורם הדומיננטי, ואני חושש לומר היחיד, להפחתת מספרן של תאונות הדרכים או של עבירות תעבורה בכלל הוא הרתעה, אכיפת החוקים בשטח והסיכוי להיתפס.

כולנו נוהגים כחוק במקום שניצב בו שוטר או שקיימת בו מצלמה, או אפילו ניידת דמה עשויה קרטון. כולנו נוהגים אחרת במקום שידוע כי מצויים בו מארבים משטרתיים. הסיכוי להיתפס הינו גורם דומיננטי להפחתה בכל סוגי העבירות. אחרת קשה לעבריין בכוח להשתלט על יצריו או לחשוב על העונש שיקבל. גם מי שנענש שוכח זאת מהר מאוד. אין צורך לומר שמי שנשלל ממנו רישיון הנהיגה, והוא עבריין מועד, לא יהסס לנהוג ללא רישיון, כפי שקורה יום-יום, ואלה הם הנהגים המסוכנים ביותר.

האחריות מונחת, איפוא, בעיקר לפתחם של משטרת ישראל ומשרד האוצר. יש להגדיל את מספר השוטרים והניידות ולהנהיג את הנהלים בנהוגים בארה"ב. ראו את המהפך שעברה העיר ניו יורק ואת הנהלים המאיימים של שוטרי התנועה האמריקאיים והאירופאיים.

מובן שבטווח ארוך זהו עניין של חינוך. אך עד אז, על רשויות האכיפה שבשטח להסיק את המסקנות.