מה שחסר בוויכוח שהתעורר בין ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק זה מידע וכבוד.
נתחיל מהמידע: מהם השיקולים שמנחים את קובעי המדיניות בישראל בשאלה האם לתקוף את אירן? האם זה רק השעון של ההגעה לפצצה, שעליו מדבר מאיר דגן, או שאולי מדובר על שעון אחר - שעון ההסתרה - כלומר, האפשרות שאירן תצליח להסתיר את המתקנים הגרעיניים שלה, כפי שעולה גם מהדוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית?
הצטרפו לדף הפייסבוק של אודי סגל
בעניין האחרון אין לדגן מידע. גם לנו אין כלים לדעת מהם השיקולים שמנחים את קובעי המדיניות בישראל. שאלה נוספת שעולה היא מהו בדיוק המידע שהופך את הוויכוח הזה למשמעותי.
כשקוראים את הדברים שאמר דגן לאיתן הבר ב"ידיעות אחרונות" וגם לאילנה דיין ב"עובדה", מתברר שבעניינים המהותיים אין מחלוקת. גם דגן מסכים שישראל צריכה לפתח אפשרות צבאית לתקוף, כפי שעושים, לפי פרסומים שונים, נתניהו וברק.
השאלה היא האם עלינו להשתמש בזה. גם כאן אנו לא יודעים האם נתניהו וברק באמת רוצים להשתמש בכלי הזה, או שהם רק עושים "קולות של". מידע נוסף שחסר לנו נוגע לשאלה עד כמה דבריו של דגן פוגעים במאמצים של ישראל ושל גורמים אחרים, כפי שטוענים נתניהו וברק.
עכשיו נדבר על כבוד, שהוא מה שחסר. קודם כל, כבוד מצד ראש הממשלה ושר הביטחון לראש מוסד שעבד 10 שנים באופן יוצא מן הכלל ושזכותו לומר את דעתו, גם אם היא לא מוצאת חן בעיניהם. את זה הם צריכים לכבד.
"איש לא ישתיק אותי", הוא אמר - וצדק. אבל גם הכבוד ההפוך, של דגן כלפי מי שמינה והפעיל אותו: ראש הממשלה ושר הביטחון. שרון מינה אותו, נתניהו וברק היו הבוסים שלו בתקופה האחרונה. הוא צריך לתת להם את הכבוד ולא להתייחס אליהם כאל שני פרחחים שרק בסוג של משובת נעורים רוצים להפציץ באירן. גם אם הם טועים, גם אם זו טעות, אין ספק שאת העניין הזה הם לוקחים ברצינות.