בישראל עסקו בדבר אחד היום - לקונן, להתאבל, לקטר וליילל, על ה"הסכם הרע" שעשה אובמה מעל ראשה של ישראל. ייתכן שזה נכון, ייתכן שההסכם הזה הוא לא ההסכם הכי טוב שניתן היה להשיג. יש בו הרבה חורים, למשל, שהאירנים ממשיכים להעשיר אורניום. אבל יש בו גם הרבה מאוד מגבלות, דברים שהאירנים לקחו על עצמם בלי שהאמריקנים שיווקו זאת היטב.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אודי סגל
אבל אם נתמקד לרגע בנו, ביללות האלה, בבכיינות הזאת של ישראל שמעידה רק על דבר אחד - ישראל נכשלה כישלון מדיני חריף. היא לא הצליחה לשכנע את טובי ידידינו, את אובמה שהיה כאן בביקור, את הולנד שפינקנו אותו עם קרואסון ושאנסון, את כל המנהיגים של המערב לא הצלחנו לשכנע שהם הולכים על עברי פי פחת, אל האבדון מול האירנים.
מה זה אומר עלינו? זה אומר שהמדיניות כנראה לא מספיק טובה ושישראל צריכה לעשות כעת חשבון נפש ולחשוב איך היא נערכת לשלב הבא. השלב הראשון החל, ויכול להיות שהוא גרוע אבל המבחן האמיתי הוא בחצי השנה שנקצבה לאירן בהסכם הקבע.
איך ישראל מתכוונת בדיוק להשפיע על המעצמות לא ליפול להסכם קבע הרבה יותר גרוע? היא צריכה לפעול דיפלומטית, להביא מודיעין, להראות מה האירנים עושים, ובעיקר לחדור פנימה לבירות האלה, ולשכנע אותן.
אפשר לעשות את זה למשל בתהליך מדיני עם הפלסטינים, אפשר לגלות גמישות בעניינים שוליים אחרים במדיניות החוץ של ישראל, ואפשר להפסיק לצעוק מכל במה במדיניות "המגאפון" שבעיקר מעצבנת הרבה מאוד אנשים שמנסים לרצות אותנו - אבל לשווא.