בשאר אסד. בצרות|צילום: רויטרס

החלטת הליגה הערבית להשעות את סוריה ממוסדותיה וקריאתה למדינות ערב להטיל עליה סנקציות מדיניות וכלכליות, היא בגדר רעידת אדמה אזורית.

זאת הפעם השנייה שבה מארגנת הליגה הערבית חרם על מדינה חברה בה. הפעם הקודמת הייתה ב-1979, כאשר מצרים חתמה על הסכם שלום נפרד עם ישראל, ומבחינת ציר המדינות הקיצוני (במיוחד סוריה ועיראק) הייתה זו הפרה בוטה של כללי המשחק הנהוגים בסכסוך ישראל-ערבי. 

החרם יצר אז קרע בהנהגת העולם הערבי למשך כעשור. כעת, ההחלטה ההיסטורית שהתקבלה במטה הליגה הערבית בקהיר, עלולה להיות תחילתו של קרע חדש, בין מדינות ערב הרוכבות על גל המהפכות של "האביב הערבי", ובראשן מצרים וקטר, למשטרים המנסים להדוף את המהפכה בפעולות דיכוי ברוטאליות, ובהם סוריה ותימן. 

ארגוני הטרור ואירן מנצלים את המצב

העולם הערבי חווה כבר שלוש מהפכות שלמות בתוניסיה, במצרים ובלוב. בתוניסיה ובמצרים היו אלה מהפכות בזק. בלוב, בתימן ובסוריה, לעומת זאת, נוצר מצב ממושך של חוסר הכרעה, בעיקר הקזת דם ממושכת.

מציאות זאת הובילה להתייעצויות וליוזמות בין-ערביות, לא רק מתוך רצון לסיים את שפיכות הדמים, אלא בגלל ההשפעה של קריסת הסדר במדינות אלה על היציבות והביטחון האזוריים. במילים אחרות, מדינות ערב, המשקיפות על הצד האפל של "האביב הערבי", רואות את הסכנה הטמונה במערבולת דמים ובאנרכיה אזורית.

יהיה זה כר פורה לצמיחתם של ארגוני טרור ולהגברת המעורבות של המשטר האירני בנעשה בעולם הערבי, כפי שנלמד כבר מהמקרה של הפלת המשטר בעירק. את ההשלכות השליליות הללו מבקשת הליגה הערבית לחסוך מאז הופעת אתגר המהפכות.

גורלה של סוריה - כשל לוב?

לקדאפי הוצע גלגל הצלה. הליגה הערבית הייתה מוכנה להתערב כדי לסייע לו לפתור את בעיותיו הפנימיות. לאחר שסירב להיענות, הושעתה חברותה של מדינתו. אך גם כשננקט צעד ענישה חריג זה, לא נלוו אליו צעדי חרם ודה-לגיטימציה גורפת. הליגה גם לא מיהרה להכיר במועצת השלטון הזמנית שקמה בבנגאזי.

למעשה, היא המשיכה לדון בפתרונות שיאפשרו לקדאפי מוצא של כבוד – ובעיקר העברה בטוחה של השלטון -  בתיווך בינלאומי. הפתרון, בסופו של דבר, הגיע מבחוץ.

משנואשה מהידברות עם משטר קדאפי, אימצה הליגה הערבית את התערבות נאט"ו. אך התוצאה של התערבות זו לא הייתה סיום מהיר של המשבר. לוב שקעה במלחמת אזרחים, משטרו של קדאפי דעך והלך עד שנעלם כליל, והתכניות להעברה מסודרת של השלטון נמוגו.

הערבים רוצים לפתור את הבעיות בבית

בלוב יש כיום שליטה אפקטיבית של מליציות שאינן סרות למרותו של שלטון מרכזי אחד. תופעות של אנרכיה פוקדות את המדינה ומציבות סימני שאלה רבים לגבי התייצבותה. כל אלה מצטרפות לסכנה שבתנאים הללו תהיה לוב חממה לארגוני טרור ולאסלאם רדיקלי, שיקרינו על יציבות מדינות צפון אפריקה והאזור בכללותו.

גם בתימן ירדו הניסיונות הדיפלומטיים לטמיון והמדינה שוקעת, פעם נוספת, במלחמת אזרחים. התסריט הזה עלול לחזור על עצמו בסוריה, ללא מעורבות נחרצת יותר מצד המשקיפות מן הצד. 
 
הליגה הערבית קמה ב-1945 על בסיס הכרה הדדית בריבונות כל מדינות ערב. אולם, לצד ההסכמה ההדדית לאפשר לחברות לקבוע כראות עיניהן את מדיניותן, ובפרט את משטרן הפנימי, נוצרו במוסד זה גם מנגנוני ענישה נגד התנהגות בלתי הולמת של אחת המדינות, כזו הנוגדת את האינטרס של יתר החברות ואף מהווה גורם סיכון עבורן.

החרמת המשטר הסורי, לאחר סירובו למלא אחר הסכם הפסקת שפיכות הדמים שנחתם עימו, וכן האיתות שניתן אתמול בקהיר לצעדי המשך - כגון הידברות של נציגי הליגה עם אנשי האופוזיציה הסורית, מהווים יחדיו מדיניות תקיפה מזו שננקטה עד כה על ידי ארצות ערב ביחס לגל המהפכות.

החרם על סוריה מבטא נחישות לפתור את המשבר בבית, על ידי מדינות ערב, ובכלים שעומדים לרשותן - ואלו לאו דווקא צבאיים. המשמעות המיידית של ההתפתחויות הללו היא שהשסעים הפוליטיים באזור הולכים ומתרחבים, עד כדי קרע גלוי ונפיץ.

זהו פילוג בין משטרים המסרבים להיכנע לשינוי, לבין משטרים חדשים, ניצני "האביב הערבי", ומשטרים ותיקים המעוניינים לבלום בחריקה את הסכנה המתקרבת.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק