"איך אני יורד מפה לאיילון הוד מלכותה?", שאל אותי רוכב האופנוע בחצי חיוך. ואני כמו מלכה אמיתית עניתי בלי להתבלבל: "שמאלה לרוטשילד, ימינה בחשמונאים, שמאלה לדרך בגין ומשם כבר יש שילוט". הוא לא התאפק ושאל מה פשר הסטיקר האדום שמעטר את השמשה האחורית של הרכב שלי, עליו כתוב 'מלכה לפניך'. אני מלכת המדבר עניתי בחיוך, ופניתי ימינה לרוטשילד.
"מה לך ולזה? איך תסתדרי שם? את? באוהל?!" שאלות כאלה ואחרות נשאלו לא מעט על ידי חבריי, בימים שלפני המסע. ואם להיות כנה, גם אני התחבטתי בהן לא אחת. מה מביא אותי, או כל אישה אחרת, להחליט לעזוב לעשרה ימים את הבעל, הילדים, המיטה הנוחה והמקלחת החמה, ולנסוע להודו עם עוד 38 נשים שהיא לא מכירה?
נותרתי עם השאלה הזאת גם כשהעמסתי על הגב את 70 הליטרים של תיק התרמילאים, שהתגעגע לקצת אוויר אחרי שבילה בבוידעם מאז הטיול של אחרי הצבא. וכך, בלי לקבל תשובה לשאלה מה אני עושה פה, נסעתי. להודו. עם עוד 38 נשים שאני לא מכירה.
מזרות לחברות
"נו, אז איך היה?", שאלו אותי בני משפחה וחברים כשחזרתי מעשרה ימים בהרי ההימלאיה של הודו. ודווקא אני, שמתפרנסת מלדבר, מצאתי את עצמי חסרת מילים. לתאר במשפט או שניים, חוויה שמשנה לך את החיים, זה לא קל, לא קל בכלל.
לקח לי כמה ימים עד שמצאתי את המילים הנכונות. בהתחלה סיפרתי על טיול האופניים לצד הנוף המרהיב של נהר הטריטן, אחר כך על האומגה ביום האחרון של המסע, ובהמשך גם על המקדש בפרשר לייק. בסוף סיפרתי גם על אוסי וכוכי, אביבה ועפרה, רוני ואורלי, על טלי, שולה ועל עוד 30 נשים שלא הכרתי עשרה ימים קודם לכן, והיום, היום הן האחיות שלי.
הכבישים של תל אביב לא מזכירים את הכבישים של הימצ'ל פרדיש בהודו, נהר הירקון לא דומה אפילו קצת לסטלוז' ההודי, ומה לעשות, גם האוטו הקטן שלי לא נראה כמו הג'יפ הלבן-כתום ששירת אותי נאמנה. לא ברור מה הביא אותי למסע הזה, קשה להסביר בבירור מה עבר עליי שם, אבל ברור מאוד, שחזרתי הביתה, אחרי עשרה ימים, הוד מלכותה.