הפגנת נכי צה
בישראל 1,600,000 נכים|צילום: חדשות 2

במערכה האחרונה בדרום מצאו את עצמם מאות אלפי בעלי-מוגבלויות תחת אש. המשימה לרוץ לממ"ד או למקלט הקרוב לביתך, שלעיתים כלל אינו נגיש, הייתה בלתי-אפשרית בעבור רובם. וכך, נותרו לא מעט נכים, קשישים, לקויי ראייה ושמיעה ובעלי מוגבלויות נפשיות ושכליות מחוץ למרחבים המוגנים בשעת צבע אדום.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

באופן אבסורדי, דווקא האוכלוסייה שהכי זקוקה לסיוע נשארה ללא מענה אמיתי. מזה תקופה ארוכה שמשרד הביטחון מתעכב ומתמהמה עד מאוד עם הגשת תקנות הנגישות לשעת חירום לוועדת המשנה לענייני נגישות בכנסת בראשה אני עומד.

ח
ח"כ אילן גילאון|צילום: חדשות 2

מדובר בעניין של חיים ומוות לכל דבר: התקנות קובעות את הנהלים ואת הטיפול באוכלוסיות עם צרכים מיוחדים בשעת חירום. בישראל חיים כיום מיליון ו-600 אלף אנשים עם מוגבלויות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות. אבל, אסור לטעות בהבחנה - כולנו מוגבלים או נשאי מוגבלות, והבנה זו מתחדדת בחברה הישראלית שרק הולכת ומזדקנת והופכת לנתמכת הרבה יותר.

אף אחד לא בוחר את המוגבלות שלו: אתם עלולים להיפגע בחציית הכביש, לא לקבל מספיק חמצן בלידה, או כמוני, לפספס את החיסון בשבועיים. לקיתי בשיתוק ילדים כשהייתי בן שבעה חודשים והייתי משותק מכף רגל ועד ראש.

חלש כדי להרגיש, חזק כדי לשנות

הרופאים ברומניה לא נתנו להורים שלי הרבה תקווה ולי כל סיכוי. במבט לאחור, אפשר לומר כי המאבק הראשון שהשתתפתי בו - עיצב את שארית חיי. מאז המוטו שלי הוא להיות מספיק חלש כדי להרגיש ומספיק חזק כדי לשנות מציאות.

הנגשת המרחבים המוגנים, או יותר נכון אי-הנגשתם, היא מקרה מייצג. מדינת ישראל אינה משלבת מספיק ו"אינה סופרת" בסופו של יום את בעלי הצרכים המיוחדים. חרף מהפכת הנגישות שמתחוללת והחובה להתאים מוסדות ציבור, בתי-עסק, בניינים חדשים ואף מרחבים פתוחים, ידינו עודנה על התחתונה.

השינוי המרכזי הנדרש כיום הוא בעיקרו תודעתי. יש להוציא את שפת הנגישות מתפיסת החסד לעבר שפה אוניברסאלית, הנוגעת לכל אחת ואחד. אם תחשבו על זה, הנגישות מציעה הגדרה מדויקת בדבר מיקומו של הפרט ואחריותו של הכלל, מעין תפיסה פוסט-סוציאליסטית במאה ה-21. זוהי האחריות שלנו כחברה וכל המנגיש הרי זה משובח.

הכותב הוא יו"ר סיעת מרצ בכנסת, יו"ר השדולה למען אנשים עם מוגבלות ויו"ר ועדת המשנה לענייני נגישות.