הראיונות שקיים עם כלי תקשורת בארץ אדם בוהלר, שליחו של הנשיא טראמפ לסוגיית החטופים, הם חידוש מרענן. נושא משרה שלטונית משתף את הציבור במידע רלוונטי: מהן ההצעות שמציע חמאס, מהם היעדים של מי שמייצג את האינטרסים של ישראל, מהן ההערכות לגבי סיכויי ההצלחה של המשא ומתן ועוד. הגישה של בוהלר מבטאת תרבות פוליטית שמכירה בכך שאמון הציבור בשלוחיו מותנה בשיתוף הציבור במידע.
גישה זו עומדת בסתירה גמורה לגישה המאפיינת את ממשלת ישראל מאז תחילת המלחמה. בהנחיית העומד בראשה, הממשלה מסתירה בעקביות מן הציבור את מדיניותה בעניין החטופים. אפילו כיום, כמעט שנה וחצי מפרוץ המלחמה, הציבור הישראלי אינו יודע באילו תנאים, אם בכלל יש כאלה, נהיה מוכנים לסיים את המלחמה ולסגת נסיגה מלאה מרצועת עזה. איננו יודעים מהן ההצעות שהציעו נציגי ישראל במשא ומתן העקיף עם חמאס לאורך חודשי המלחמה ומה היו התנאים שבהם חמאס נכון היה לשחרר חטופים לאורך חודשי המלחמה, ואשר ישראל סירבה להן, סירוב שהוביל לכך שלפחות 40 מאזרחינו שנחטפו בחיים נרצחו בשבי חמאס. והשיא: הממשלה מסרבת לחשוף לציבור אפילו את פרטי ההסכם שכבר חתמה עם חמאס בתחילת ינואר 2025.
יש בוודאי תועלת מסוימת בהסתרת מידע מן האויב שעמו אנו מנהלים משא ומתן, אך להסתרה יש גם מחיר כבד. בלא שיתוף הציבור במידע באשר להצעות שהוצעו במשא ומתן, אין דרך לקיים דיון ציבורי ענייני במדיניות הממשלה, בהערכה אם הפקרת החטופים קידמה את ביטחון ישראל ואם לאו. אין דרך לברר את הטענות של מי שהודחו מתפקידם, שראש הממשלה מונע משיקולי שרידות פוליטית. בעקבות הנזק החמור לביטחון המדינה ולאמון הציבור בשלטון, שנובע מן ההסתרה הגורפת של מידע מן הציבור, סירוב לחשוף מידע טעון הצדקה קונקרטית, בהצבעה על הנזק שייגרם אם המידע ייחשף ועל כך שהנזק שייגרם עולה על זה שנגרם עקב הסתרת המידע.
ההכרה בכך שחשיפת מידע היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה הביאה לקביעה שלכל אזרח זכות חוקתית, שנגזרת מן הזכות לחופש ביטוי, לקבל מידע מן הממשלה בנושאים שיש בהם עניין ציבורי. ברירת המחדל היא מסירת המידע לציבור. סירוב לחשוף מידע אמור להיות החריג, שעל הממשלה הנטל להצדיקו בנסיבות קונקרטיות.
האחריות למציאות שבה אנו חיים מוטלת לא רק על הממשלה, שלה אינטרס מובהק להסתיר מן הציבור מידע שצפוי לאפשר בחינה ביקורתית של המדיניות שלה. האחריות להסתרת המידע מונחת גם לפתחם של הגורמים הלא-פוליטיים. המדובר בעיקר בשניים: האחד, ראשי מערכת הביטחון. אם אין נזק ביטחוני מובהק מחשיפת מידע, אסור לראשי מערכת הביטחון להסתיר מידע מן הציבור. הם מועלים בתפקידם כאשר הם נענים להנחיות ראש הממשלה שלא לשתף את הציבור במידע על הצעות ישראל וחמאס במשא ומתן, הנחיות שאין להן הצדקה עניינית.
הגורם השני הוא מערכת המשפט. בשורה של החלטות במהלך המלחמה בחר בית המשפט לסטות מתקדימים שנקבעו לאורך עשרות שנים ודחה את כל העתירות שבהן התבקש להורות לממשלה לשתף את הציבור במידע. כך היה, למשל, כאשר דחה את הבקשה להורות לממשלה לדווח מיהם הגופים בתוך ממשלת ישראל שדנו במדיניות באשר לתנאים לסיום המלחמה ולשחרור החטופים; וכך היה כאשר דחה את העתירה להורות לממשלה לחשוף את פרטי ההסכם עם חמאס שגובש בינואר 2025. בית המשפט "שכח" כי הסתרת מידע היא פגיעה בזכות לחופש ביטוי; ובית המשפט "שכח" כי פגיעה כזו יכולה להיות מוצדקת רק אם קיימת "ודאות קרובה לפגיעה קשה וחמורה בביטחון המדינה". די היה בהצהרת הממשלה כי אינה מעוניינת לחשוף את המידע – שאין מחלוקת שידוע במלואו לאויב, שהרי המדובר בהסכם שנחתם מולו – כדי לדחות את העתירות בעניין.
- הנשיא הרצוג טועה: לא כל "כאב" ראוי להקשבה | פרופ' ברק מדינה
- גם מערכת המשפט כשלה בהגנה על החטופים | פרופ' ברק מדינה
ההכרח בהטלת חובה על הממשלה לשתף את הציבור במידע מתעצם בשל סירובה להקים ועדת חקירה ממלכתית. הצורך בשיתוף הציבור במידע דוחק בעיקר בשל כך שחייהם של למעלה מעשרים אזרחים ישראלים החטופים בשבי חמאס נתונים בסכנה מיידית, כמו גם חייהם של רבים נוספים שעלולים להיהרג אם תחודש הלחימה. בגלל התרבות הפוליטית הקלוקלת שלנו, אין להתפלא על כך שהממשל האמריקני החליט לדבר ישירות לציבור הישראלי, מעל לראשה של ממשלת ישראל. ואין ביטוי ברור מכך לכישלון של מערכות השלטון שלנו, שלא רק הציבור בישראל אלא גם ממשל טראמפ איבד את אמונו בהן.
>>> ברק מדינה הוא פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר