שוב הטריח עצמו שר הביטחון ישראל כ"ץ לוועדת חוץ ובטחון, להצגת פייק "מתווה גיוס", ללא נייר, וללא בשורה חדשה. שוב הוצגו מכסות גיוס, ויעדים רחוקים, ללא סנקציות על משתמטים - המעניקים למשתמטים ביטוח מפני פגיעה בהנחות ובהטבות, מה שעשוי להבטיח שאף חרדי שלא גויס בעבר, לא יתגייס גם בעתיד, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה". שהרי ידוע לכול, מדוע דנים בחוק הגיוס, ומדוע מינויו של כ"ץ לשר הבטחון, באו לעולם.
אלא שכ"ץ לא לבד. בעוד שבמרחק כמה מאות מטרים ממשכן הכנסת, בתיכון הדתי הימלפרב הסמוך להר הרצל, סופרים את החלל העשירי במלחמה הנוכחית, והשטח הציוני דתי בוער בדרישה לגיוס חרדים, מפלגת "הציונות הדתית" עושה יד אחת עם תצוגת התכלית השקרית, תוך הונאת בוחריה, ובתקווה שתצליח לחמוק מהרדאר.
באחרונה אף האמת על סירובם של החרדים להתגייס נחשפה בפשטותה. בזמן שמילואימניקים קורסים, תחת מאות ימי מילואים, וסדירים לוחמים ברציפות מעל לשנה, והצבא מצהיר כי החל משנת 2026 הוא ערוך ומוכן לגייס את כלל מחזורי הגיוס החרדים, שבקרוב יהוו 20 אחוזים מכל מחזור גיוס (בדיוק מה שצה"ל צריך), אף אחד, כולל החרדים עצמם, לא קונה את הטענה על "לימוד תורה כמגנא ומצילא" (מגנה ומצילה) שבאימת המלחמה איבדה מאמינותה, או ש"צה"ל לא רוצה לגייס חרדים" אשר התאדו מהשיח. ואילו האמת על הסירוב החרדי להתגייס, בשל האיום על זהותו הדתית - חרדית, על סמכות ההנהגה, והתערערות הציות לרבנים, יצא לאור.
כך, כאשר "ראש הישיבה" מוחלף במח"ט, ו"שאלת רב" מוחלפת ב"פקודת יום", זהו הרגע בו הסוסים עלולים לברוח מהאורוות, ולגלות כי אפשר גם תורה, גם עבודה, וגם צבא - אותם ערכים מרכזיים, שהציונות הדתית חרטה על דגלה, כאשר כרתה ברית שותפות עם הציונות החילונית, תוך העדפת האינטרס הלאומי על פני הבידול המגזרי-דתי כבר בראשיתה, עם הקמת סיעת "המזרחי" בקונגרס הציוני (1902).
ואם בזה לא די, ולהשלמת התמונה - איש מפלגת "הציונות הדתית" והשר החזק בממשלה, האמון על הקיצוצים לטובת תקציב מלחמה, הוא זה המעביר את מאות המיליונים של כספים ייחודיים לחינוך החרדי - שכל עינינו המשך ההשתמטות והעמקת אורח החיים הבדלני (שאינו בר-קיימא), מה שעלול לחסל גם כל תקווה לעתיד של השתלבות חרדים וגיוסם.
לא סוד הוא שהציבור המכונה "ציוני-דתי" מורכב מתתי-זרמים, ושדווקא הזרם חרד"לי (חרדים-לאומיים) השולי יחסית, סטייל בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, המונה 12% בלבד, ומתיימר לשאת את שמה של ה"הציונות הדתית" בפוליטיקה, מצוי בפער עם רוב רובו של חברי הציונות הדתית (64%) הנעים בתווך שבין החרד"ל המתון לזרם הפרגמטי ליברלי - ממשכי דרכם של המפד"ל של פעם, (24%). עם זאת, כאשר ליבת דרכה של הציונות הדתית - הדבר המבדיל אותה מהחרדים – השותפות בשירות הצבאי - נרמס, נדמה כי נחצה הקו האדום והקונצנזוס המרכזי במחנה נשבר.
גם הטענה כי חוק הפטור מגיוס חרדים נדרש לשם השארת ממשלת "ימין" על כנה נותרת חלולה. שכן, האמצעי – "אי גיוס חרדים", להשגת מטרת "הישרדות ממשלת הימין", לא רק שאינם כשרה, אלא שסופה להשמיד את המטרה עצמה. ממשלה עם שאיפות ריבונות מלאה ביהודה ושומרון זקוקה לחיילים, ולחיילים רבים, הכשרת השתמטות המגזר החרדי בניגוד לצורך הצבאי, רק בשל סחטנות נציגיו, המעניקים לה את אצבעותיהם למדיניותה הימנית, סופה לאבד לגיטימיות לפעולותיה, להעמיק את הפער בין הדרג המבצע - צה"ל, למחליט – הממשלה, לשלוח לקרב חיילים לא לה, ולפרק את צבא העם.
מי שבנימוק של "ממשלת ימין" מוכן להפקיר את המשרתים, את הביטחון, את הכלכלה ושלטון החוק לטובת אי-גיוס החרדים, והמשך תקצוב אורח חיים המדרדר את ישראל לנכשלות, עשוי למכור גם את "ארץ ישראל" עם סיסמה של "ממשלת ימין".
ככל שאנו נמצאים בצומת היסטורית והזדמנות שנוצרה בשל המלחמה, החמצת השעה לגיוס חרדים היא גם הכרעה על עתידה של מדינת ישראל. הבחירה של סמוטריץ' בעת הזו לתמוך באינטרס החרדי תוך הפקרת הצלע הלאומית של החוט המשולש ("עם ישראל") אותו קידשה הציונות הדתית, עלולה עד מהרה להתברר גם כהפקרת בשתי הצלעות הנוספות, "ארץ ישראל" ו"תורת ישראל". הגיע הזמן שהציבור הדתי-לאומי יתפכח מאשליית המגזריות, ויבחר בהנהגת אמת, הנושאת את דגלו - דגלנו.
>>> עו"ד בתיה כהנא-דרור היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מיסדת "תדע כל אם" וממובילות תנועת "אמא ערה"